אין מצב שככה זה נגמר…
אנחנו מגיעים לבית הספר.
אפילו שסיל-סנפאי סחבה אותי עד הנה נראה שבשבילה זה לא היה בכלל מאמץ.
מכאן והלאה אני אצטרך לעמוד בכוח עצמי.
אני לוקח נשימה עמוקה ומוריד את המשקפיים שלי. שוב כואב לי הראש.
עוד משהו שיכול להקטין את הסיכויים שלנו לנצח אולי?
בכל אופן אין דבר כזה "טכנית בן אלמוות" בשבילי, אני רואה את הנקודות אז אני יכול להרוג אותו.
סיל-סנפאי גם אומרת שמאוד בהיר הלילה בגלל הירח ויהיה קשה להסתתר ככה. תפסיקי להיות כזאת פסימית.
היא אומרת שהיא בדרך כלל אוהבת את הירח אבל היום זה שונה. אני דווקא פחות אוהב.
אני מתחיל לראות יותר ויותר סדקים כל הזמן. נראה שאני ממש מגזים לאחרונה עם השימוש בעיניים, אבל היתרון הוא שהראייה שלי משתפרת ויהיה קל יותר להרוג את רוה ככה.
לפחות לבינתיים אני מחזיר את המשקפיים ואנחנו נכנסים לבניין בית הספר.
א-אני לא אוהב את התוכנית הזאת…
היא אומרת שכמו שאני נלחם בשביל ארקוייד גם לה יש את הסיבות שלה להילחם ולכן היא לא יכולה לעזור לי.
לא צריך את העזרה שלך.
היא נעלמת לתוך הצללים ואנחנו נפרדים.
עדיין כואב לי לזוז אבל אני רץ פנימה לתוך הבניין.
הקירות מלאים בסדקים, נראה שהקרב של רוה וארקוייד כבר התחיל.
אני מגיע לקומה הרביעית שם הסדקים ממשיכים לאורך המסדרון. בנקודת המעבר בין שני הבניינים אני רואה אותם – אני רואה את שיקי וארקוייד.
ברגע שאני יוצר איתה קשר עין אני לא מסוגל לזוז יותר. היא השתמשה עליי בעיניים המיסטיות שלה.
ארקוייד זה לא הזמן לזה! אני כבר פה!
היא מפנה את מבטה חזרה אל רוה בלי להגיד לי כלום.
הכל סביב ארקוייד מתחיל לרעוד. אפילו רוה נעצר.
הוא אומר שהיא עדיין לא יכולה לנצח אותו, כי לו יש משהו שלה אין.
הוא אומר שההבדל ביניהם זה שלו יש ניסיון במוות. אה כן, בקשר לזה… שמע… אני חושב שפספסת את ההתחלה של הסיפור.
א-אבל זה לא נכון… היא חוותה מוות כבר… לא בגללי בכלל…
אז אני מניח שלא יהיה אכפת לך להתנסות פעם נוספת.
הרעידות ממשיכים והקירות ממשיכים להיסדק. החלונות נשברים וכל הבניין רועד.
ההתקפה הסתיימה והרעידות הופסקו.
כל מה שנשאר מרוה זה העקבים שלו, אבל הם מתחילים לזוז לכיוון ארקוייד והגוף שלו מתחיל להתחדש.
היא עומדת שם ולא יכולה לזוז.
רוה שסיים לחדש את עצמו חותך אותה בבטן.
לא!!!! ארקוייד!!!!!
הוא בועט בגופתה של ארקוייד שנזרקת לעברי.
הכוח של העיניים המיסטיות שלה הפסיק לפעול ואני יכול שוב לזוז.
אני תופס אותה ומחזיק אותה קרוב אליי. הגוף שלה קר.
רוה עדיין עומד לפנינו אבל כרגע לא אכפת לי ממנו. אני רק רוצה לעזור לארקוייד.
ארקוייד ):
למה את כזאת מטומטמת למה?! למה את לא מקשיבה לי?!
כל מה שאני יכול להגיד זה "למה", וכל מה שהיא יכולה לעשות כדי לענות זה להמשיך לחייך אליי.
היא אומרת שזה לא נכון. היא אומרת שעזרתי לה יותר ממספיק.
אני אומר לה תודה, מנסה לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה, אפילו שהיא לא באמת הצליחה.
האור בעיניה נעלם לאט לאט. חום גופה יורד במהרה.
אני לא יכול לאבד אותה ככה. אני פשוט לא יכול.
נו אל תשתפני! זאת האופציה היחידה ):
אני מזכיר לה שהיא שאלה אותי אם הייתי מסוגל לאכול ציפורים ודגים אם הייתה להם אותה אינטליגנציה כמו לבני אדם ואני אומר שהייתי עושה את זה אם זה היה נחוץ כדי לחיות. אני מנסה לשכנע אותה ככה.
אם זה מה שאת רוצה…
אני מנשק את שפתיה הקרות. לאחר מכן היא מחייכת אליי בשמחה גדולה.
לאחר שהיא אומרת את זה כל חום גופה נעלם.
היא כבר לא עונה לי.
אפילו שהגוף שלה עדיין כאן, אפילו שהוא עדיין רך, אפילו שאני עדיין זוכר את קולה… היא איננה.
