אחרי עלילות החלק הקודם, אני נשכב על המיטה ביחד עם ארקוייד ועוצם את עיניי. אני שמח שהיא סופסוף לא לבד ושהצלחתי לעשות משהו למענה. או ככה לפחות אני משכנע את עצמי.
אני חולם עליה. נראה לי. אולי זה לא חלום?
אני לא אוהב את השאלה הזאת ואת מה שהיא מרמזת.
היא באמת אוהבת את השאלות "מה אם" האלה. היא אומרת שהיא תוהה מה הייתה עושה לו הייתה אדם נוראי.
אוי לא. אני מקווה שהיא לא הבינה את האמת… זה הולך להיות כואב כשהיא תגלה…
כן, אני חושב שהיא יודעת.
אני מתעורר לקראת הצהריים. זה יום ראשון אז אין מה לדאוג לגבי בית ספר.
אני רואה שארקוייד לא לידי ומבין שזה לא היה חלום.
על השולחן מונח פתק בו רשומה המילה "ביי".
אני יוצא מהחדר בסערה.
אני לא מוצא אותה בשום מקום ומבין שזה הסוף. אני לא אראה אותה יותר.
אני ממשיך וממשיך לחפש כל היום ובכל מקום ולא מוותר, אבל זה חסר טעם. אני מחליט לבסוף לחזור הביתה.
בבוקר שלמחרת היסוי מעירה אותי כרגיל. היא שואלת אם אני לא מרגיש טוב, אבל אני אומר שאני בסדר. אין לי יותר מדי מצב רוח לדבר איתה עכשיו.
לאחר מכן אני יורד לארוחת הבוקר בחוסר חשק. אני יושב שם ובוהה בשעון.
נראה שזה ממש בולט שאני בדיכאון, אפילו אקיהה מודאגת.
אני הולך לבית הספר וממשיך באותו היום הריקני.
אחרי השיעור המורה למתמטיקה קורא לי.
הוא אומר שיו"ר מועצת התלמידים רוצה לדבר איתי על זה. לא מבין מה זה עניין שלהם מה אני עושה בלילה.
בכל אופן, אני הולך לשם אחרי השיעור ומחכה. ומחכה. ומחכה…
הבריז החוצפן!
טוב פעם אחרונה ששהיתי בבית ספר בלילה זה נגמר בסוף רע שזומבי הרג אותי, חושב שכדאי שאלך.
חושב שמיציתי את לחפש לארקוייד ולחכות לארקוייד. היא לא באה וזהו.
אין לי גם מה לחפש באחוזה עכשיו, ואני לא יודע למה אני ממשיך להתייחס לרוה כאילו זה ישות חיצונית שצריך לחפש ולא מפנים כבר שזה אני – אבל אם אחפש אותו זה דווקא סיכוי טוב שאמצא גם את ארקוייד. נראה לי.
כשאני הולך במסדרון החשוך אני שם לב שהאור היחיד שמאיר אותו הוא אור הירח המלא.
פתאום הצלקת שעל החזה שלי מתחילה לכאוב.
מה? לא! לא שוב!
אני שומע צעדים. מישהו בא. אני מרגיש סכנה.
אני מוריד את המשקפיים ומכין את הסכין שלי. אני רואה את נקודת המוות במרכז הגוף שלו והמוני קווים המכסים את גופו.
למרות שאני לא יכול עדיין לזהות את הדמות המתקרבת, אני מרגיש משום מה שהיא מוכרת לי.
שיט זה הוא. אני הולך למות ):
אני מכין את הסכין אבל זה מאוחר מדי. בין רגע הוא מצליח לתפוס אותו ולקחת לי אותו.
הסכין שהייתה שלי ננעצה בי עכשיו.
אני מתמוטט.
כשאני נופל היד שלי מצליחה לתפוס בתחבושת שעטפה את גופו.
אני מכיר אותו?
הולי שיט!
וואו וואו רגע. אני נזכר שבאחוזה ראיתי את השם שלי חרוט על הרבה דברים בערך פי 2 מאשר זה של אקיהה. זה לא כי הייתי אובססיבי יותר, אלא כי היה עוד ילד עם אותו השם!
אז הוא רוה? לא אני? מה הולך פה?!
הוא מגיע לקחת את הסכין שתקועה בחזה שלי. אם הוא יעשה את זה זה יהיה לגמרי הסוף שלי.
בבקשה שזאת תהיה מי שאני חושב שזאת. בבקשה.
טוב האמת שקיוויתי לארקוייד. אבל אני מוכן להתפשר גם עליך סיל-סנפאי.
לפתע הוא מתחיל לצחוק בקול.
היא מתעלמת ממנו ומגיעה להרים אותי.
היא לא מקשיבה לו. היא שוברת את החלון וקופצת משם ביחד איתי כאילו זה כלום.
במהירות הבזק אנחנו נעלמים משם.
