אז זה התברר כנכון – אני ה"מארח" הנוכחי של רוה, הערפד שארקוייד חיפשה כל הזמן הזה.
אני שואל אותה איך היא כל כך בטוחה והיא אומרת שזה פשוט כי היא החליטה על כך.
טוב עכשיו איבדתי אותך לגמרי.
לא! אל תעזבי אותי עכשיו אחרי שהפלת עליי את כל זה!
היא מתרחקת ממני ושואלת אותי אם אני מתכוון ללכת אחרי ארקוייד. כמובן שכן.
כן אני כנראה משחק באש אבל… ארקוייד ):
מעניין. מסביר למה יש לה כל כך הרבה כסף.
סיל-סנפאי אומרת של True Ancestors יש דחף אפילו יותר חזק מל Dead Apostles לשתות דם, אפילו שהם לא צריכים את הדם כדי לשרוד.
הבנתי הבנתי אני אשם. כמה פעמים אני עוד אצטרך להתנצל על זה?
היא אומרת שמרגע שזה קורה הדחף נהיה רק יותר ויותר חזק ואין להם באמת אפשרות לדכא אותו.
כן… עכשיו הכל מתחבר…
לא מבין איך זה אמור לעודד אותי.
אני מנסה להתכחש לכך אבל סיל אומרת שארקוייד לא ניתנת להצלה יותר. אני שואל אם כך, אם היא כבר יודעת שהיא על הגבול, למה היא בכלל צדה ערפדים, מי החליט שזו צריכה להיות המטרה שלה?
זה מוזר לי שארקוייד הייתה ככה כל הזמן הזה, שימשה כנשק במשך מאות שנים, ועדיין לעולם לא דיברה על כך, אבל פתאום הבזקים מתחילים להופיע במוחי בזמן שסיל מספרת לי עליה.
היא לא לומדה דבר חוץ ממה שהיה נחוץ לה כדי להרוג את האויבים שלה. היא יצאה מהטירה רק לשם המטרה הזאת. שם לבד, בלי אף אחד לדבר איתו.
היא חונכה רק כדי להיות מכונת השמדה ולא ידעה שום דבר אחר על החיים או על הנאה כלשהי.
היא תמיד הייתה כה עליזה וכל דבר קטן גרם לה להיות שמחה, לכן חשבתי שהיא פשוט תמיד הייתה כך, אבל זה פשוט שהדברים הקטנים האלו לא היו טריוויאליים בשבילה כמו שהם היו בשבילי. היא פשוט נהנתה לחיות.
אפילו שכבר אין אף אחד שמצווה עליה, היא עדיין ממשיכה בזה. אין לה שום דבר אחר בחיים.
אם רק הייתי שם לב יותר אולי הייתי מבחין.
הסיפור של סיל-סנפאי רק שכנע אותי יותר שאני לא יכול להשאיר את ארקוייד לבדה.
אני פונה ללכת והיא מזכירה לי שוב שארקוייד לא ניתנת להצלה, אבל אני מאמין שכל עוד היא עדיין לא שתתה דם זה עוד אפשרי.
אני משוכנע שגם אם סיל לא הייתה עוצרת אותה, ארקוייד לא הייתה שותה את הדם שלי.
היא שואלת אותי אם אני מתכוון לעמוד לצידה של ארקוייד לא משנה מה. התשובה שלי ברורה.
אני מחפש את ארקוייד בכל העיר אבל לא מוצא אותה.
אני בספק שהיא תהיה בחדר שלה. היא בטוח עדיין מסתובבת איפשהו.
הסמטה זאת אופציה, אבל יש לי תחושה שאם אלך לשם זה יסתיים כמו בפעם הקודמת… ולא בא לי.
אני אחכה לה כאן בפארק. אני בטוח שהיא תחזור. הבטחנו להיפגש פה ואני סומך עליה.
השעות עוברות ואין זכר אליה. אני מתעקש בכל זאת להישאר לחכות. כבר כמעט בוקר אבל אני עדיין מחכה לה. ואז…
