---

אפילו שכלום לא השתבש הבוקר, אני עדיין מרגיש מדוכא בגלל אתמול.

אני מרגיש שאני לא יכול לשכוח את מה שקרה.

תהיות של בוקר.

היום ממשיך כרגיל. היסוי מגיעה להעיר אותי, אקיהה וקוהאקו מחכות לי בסלון קצת לפני שאני יוצא לבית הספר, אבל הכל מרגיש כל כך ריק.

אני מרגיש ריק. אני מרגיש שלא אראה אותה שוב לעולם.

אחרי השיעור אריהיקו מגיע לדבר איתי ולהתלוצץ כרגיל, אבל אין לי מצב רוח.

אריהיקו עזוב אותי באמאש'ך. אין לי כוח לזה עכשיו.

רגע מה? לא מכיר את סיל סנפאי?

אני מנסה להזכיר לו אבל הוא באמת לא מכיר. השם "סיל" לא מצלצל לו מוכר ובכלל לא יפני. יש בזה משהו.

היא השתמשה באיזשהו סוג של קסם כדי להסתנן לבית ספר ולגרום לכולם לחשוב שהם מכירים אותה? אין לי הסבר אחר. אני כבר יודע שמשהו מוזר בקשר אליה ושהיא כנראה צדה ערפדים בזמנה הפנוי.

אני הולך לחקור את הנושא ובודק ברשימות של השנה השלישית. השם "סיל" לא נמצא שם, גם המורים לא זוכרים אותה כלל.

אחרי בית הספר אין לי מצב רוח לעשות שום דבר אז אני חוזר ישירות הביתה.

היסוי מברכת אותי בכניסה אבל אין לי כוח אפילו לענות לה ואני עולה ישר לחדרי.

בערב מגיע זמן הפגישה המובטח עם ארקוייד בפארק. אני תוהה אם יש בכלל טעם ללכת, היא כנראה לא תהיה שם. בכל זאת אני מחליט לצאת.

היא חיכתה לי כבר פעם 3 שעות אז אני אחכה גם. זה לא שיש לי מה לחפש באחוזה גם ככה.

מנסה לשבור אותי אה? אני לא אכנע. עדיין מחכה.

עדיין מחכה!

מבחינתי לחכות עד הבוקר אם צריך.

לפתע אני מבחין במשהו. זאת היא!

ידעתי שניסית לבחון אותי!

אני לא מאמין שהיא באמת הגיעה, אבל היא אומרת שהיא הייתה כאן אפילו 10 דקות לפני שאני הגעתי.

למה אני בכלל טורח להרגיש רע עם המטומטמת הזאת?

אבל בכל זאת…

כמו שחשבתי, היא ניסתה לעבור הלאה על ידי זה שהיא תתבדח ותשחק אותה כאילו כלום לא קרה, אבל זה יושב גם עליה.

אני מתנצל אבל היא מתעקשת שאין צורך.

היא לא מגיבה. קשה לנו להסתכל אחד על השני.

אנחנו פשוט עומדים שם.

אבל רגע לפני שהשיחה מספיקה להתקדם אנחנו מוקפים.

חמישה אנשים סביבנו ומהקווים שאני רואה עליהם ברור שהם זומבים.

אז איך הם חזרו? מה קורה כאן?

היא אומרת שאם אהסס אני אמות, ושאני לא צריך לחשוב עליהם בתור בני אדם, הם כבר מתים.

הם מתקיפים אותנו.

אני מנסה להתמודד איתם אבל הם רבים מדי. אחד מהם נושך אותי בצוואר, לא כדי למצוץ לי את הדם אלא כדי לאכול אותי. השיניים שלו נשברות אבל זה עדיין מגעיל.

יש לי הזדמנות להרוג אותו אבל אני כמובן עדיין מהסס, למרות שאני יודע שאסור לי להתייחס אליו כאל בן אדם.

היא פצועה. היא נאבקת בהם אבל בקושי רב.

היא מצליחה להרוג אחד מהם אבל השני מפיל אותה לרצפה.

היא שוכבת שם לא מסוגלת לזוז. בדיוק כמו אתמול כשעשיתי לה מה שעשיתי.

אני דוקר את האחד שמאחוריי ורץ לעברה.

הם מבחינים בי אבל זה לא עוזר להם. אני הורג אותם אחד אחד.

זה נגמר.

אני ניגש אל ארקוייד.

אוי לא. לא שוב.

אני רוצה להגיד לה לנסות להירגע, אבל לפני שאני מספיק…

אוי לא…

משהו הציל אותי.

ארקוייד עפה כמה מטרים כאילו פגעה בה מכונית.

הקול הזה שמדבר… אני יודע מי זאת!

ידעתי!