אני לא יכול לעשות הרבה במצב שלי, אני מרגיש שאני כמעט מת, אבל אם ארקוייד תראה שלא הגעתי אני אהיה באמת מת. יאללה אני יוצא אליה.
האמת שהיא דיי חמודה כשהיא מודאגת. צריך להדאיג אותה יותר.
היא מציעה לי לאכול ארוחת ערב אבל אני אומר שאני לא רעב והיא יוצאת מהחדר ומכבה את האורות.
אני קם מהמיטה, לוקח את הסכין שלי ולובש ג'קט.
אני בקושי יכול לזוז אני לוקח את הזמן ונח קצת לפני שאני יוצא. בסופו של דבר אני מצליח להגיע אל הפארק.
היא שמה לב שאני לא בסדר ואני אומר לה שזה בגלל האנמיה שלי ומתנצל על האיחור. נראה שאני קצת מדאיג אותה.
היא ממש לא מרוצה שהגעתי. היא אומרת שהייתי צריך להמשיך לנוח ושאני עלול למות ככה. שום דבר לא מרצה אותך אה? תראי מה אני עושה בשבילך ואת עדיין לא מרוצה!
בסוף אני אמות מהתקף לב ולא מאנמיה.
אני שם לב שאני חושב עליה פחות ופחות בתור ערפדית ויותר ויותר בתור בת אדם.
אה כן, שכחתי לספר לך. אתמול תקף אותי זומבי.
אני מספר לה מה קרה אתמול ושואל אותה אם הזומבי עם התחבושות וסיל הם אויבים שלה והיא אומרת שכן.
וזה לא בסדר כי…?
כן, בשלב הזה כבר היה דיי ברור לי שהיא לא ערפדית.
חולת נפש. מה רצית שאני אעשה? אגיד לו "חכה רגע אני מביא את ארקוייד שגם תעשה איתנו כיף"?
סיל נשמעת מסוכנת.
אבל ארקוייד אומרת שהם רק מחפשים את ה Dead Apostles ככה שהיא עצמה לא אמורה להוות מטרה עבור סיל.
בכל אופן, ארקוייד מתעקשת שלא נצא לחפש ערפדים וזומבים הלילה כי אני צריך לנוח. נראה שאי אפשר ממש להתווכח איתה.
היא מציעה ללוות אותי הביתה אבל אני מתחיל לחשוך שאני נקשר אליה יותר מדי ומסרב בנימוס.
ואנחנו נפרדים לשלום.
היה לי חלום שבו אני מסתכל על הירח, ואז היסוי העירה אותי וברכה אותי בבוקר טוב.
אני מודה לה על השירות.
אני פשוט מעולה במחמאות.
היא יוצאת מהחדר ואני מתלבש ויורד אל הסלון לארוחת הבוקר, שם אקיהה מחכה לי.
במבט מודאג היא אומרת שאני עדיין לא נראה טוב ואולי כדאי שאשאר שוב לנוח בבית.
כן, זה יותר מתאים.
אומרת מי שחיה עם משרתות ב 8 שנים האחרונות וגם לקחה לעצמה את המשרתת החמודה יותר.
והיסוי פשוט עומדת שם ולא אומרת כלום.
היי זה לא הוגן! רק לי מותר להגיד שהשתיקה של היסוי זה הסכמה עם מה שאני אומר!
אחרי ארוחת הבוקר אני פונה ללכת לבית הספר. ביציאה מהאחוזה היסוי נראית דיי מודאגת ואומרת שאני עדיין לא נראה כל כך טוב ואולי כדאי שאשאר. כדי להרגיע אותה אני מבטיח שאחזור מוקדם היום ואלך ישר לנוח.
בכניסה לבית הספר אני פוגש את סיל-סנפאי.
את לא עובדת על אף אחד סיל-סנפאי.
אני לא מצליח לגרום להודות והצלצול כבר מגיע אז אני נאלץ ללכת לכיתה.
אריהיקו לא הגיע היום ונראה שגם בהפסקת הצהריים אין זכר אליו. גם יומיזוקה לא נמצאת היום, נראה שהיא חולה.
באמצע השעה החמישית אני מתחיל להרגיש ממש רע. אני כבר לא יודע באיזה מקצוע אנחנו ומה המורה כותב על הלוח. הראש שלי נהיה ממש כבד והלב שלי דופק. אני מרגיש שאני הולך להקיא.
לקחו אותי לאחות והיה לי חום גבוה, אז התקשרו לאחוזה שיבואו לקחת אותי. מתחיל להצטער שהתעקשתי לבוא לבית ספר.
טוב לא כל כך מצטער שהתעקשתי לבוא לבית ספר.
אני נשען על קוהאקו החמודה ואנחנו מתחילים ללכת לכיוון היציאה.
לפתע אני שם לב שאנחנו עולים בכלל לקומה השנייה.
אין כאן אף אחד. הקומה גם חשוכה לגמרי ורק אור הירח מאיר אותה.
אני שומע צעדים מתקרבים. אני מנסה לקרוא לקוהאקו.
אוי לא.
מה הוא עושה בבית הספר? שיט לא בא לי.
יחסית לזומבי יש לו הרבה מודעות עצמית. למה הוא בכלל עוקב אחריי?
הוא שולף סכין ודוקר אותי ישר בלב.
ואני כבר תכננתי למות על ידי ערפד או משהו. הורס מסיבות.
פאק. איפה טעיתי?!
