אחרי החלק הקודם וה…סוער… אני תוהה מה צופה לי המשך הסיפור.
בוקר. אני עדיין מזיע מאתמול בלילה, אבל יכול סופסוף לזוז.
אין ממש סימנים שהתרחש כאן משהו, אז יתכן שזה היה חלום?
פתאום אני קולט שהיסוי עומדת לידי ואני שואל אותה כמה זמן היא כבר כאן.
טוב אני מבקש ממנה לצאת מהחדר כי אני רוצה להחליף בגדים אבל…
היסוי זה לא הזמן לזה! אני ער אני ער!
בסופו של דבר היא משתכנעת.
אני מתלבש ומגיע לסלון שם מחכה לי אקיהה ומברכת אותי בבוקר טוב. קצת מביך אותי להסתכל עליה אחרי החלום ההוא שאני עדיין לא משוכנע שבכלל היה חלום.
היא שואלת אותי אם יש לי חום ושמה את ידה על המצח שלי. זה מספיק כדי לגרום לי להתחרפן ולברוח משם.
אני לוקח את התיק מהחדר בזריזות כדי לצאת לבית הספר.
אני בורח משם ויוצא מהאחוזה.
אני מגיע לבית הספר. עוד מוקדם אז אין ממש אנשים חוץ מאלה במועדונים של הספורט שעושים אימון בוקר.
בסביבות 7 וחצי כבר מתחילים להגיע אנשים לכיתה. אני חושב שראיתי את סיל סנפאי בחוץ.
האמת שאין לי כוח אליה, אבל לא נעים להתעלם. היא מגיעה לפעמים ברגעים לא קשורים להציק אז אני אנצל את הרגע כדי להפתיע אותה גם.
טוב זה היה כישלון.
היא מופתעת לראות אותי ואומרת שזה היה רפלקס. עם היו לי רפלקסים כאלה אולי הייתי מסתדר טוב יותר עם הערפדים והמפלצות.
אני נעמד כמו שהיא רוצה והיא מתחילה לרחרח אותי כמו אתמול ואז שואלת בחיוך עם ישנתי טוב אתמול בלילה. אוי לי… מה היא הצליחה להבין?…
אני לא יכול להסתיר את המבוכה והיא ישר קולטת אותי. היא אומרת שאני סוטה והולכת בעצבים.
בצהריים אוריהיקו מגיע אחרי שהבריז כל היום ומציע שנלך לאכול. הוא נראה מאוד שמח אז אני שואל אותו למה והוא אומר שהוא הציע קודם לסנפאי אבל היא סרבה. לא שאני לא יכול להזדהות, אבל בשבילו זאת סיבה מוזרה להיות שמח.
שמח שזה מצחיק אותך, באמת אחלה חבר אתה. וג'יזס מה כבר עשיתי לה?
אנחנו צופים בחדשות בטלוויזיה שבקפיטריה ואני אומר לאריהיקו שלפחות עכשיו אין יותר את הרוצח הסדרתי שמסתובב חופשי בחוץ. הוא שואל אותי אם תפסו אותו אבל אני לא יכול להגיד שזה מה שקרה…
הוא אומר שאני טועה כי מצאו עוד גופה של קורבן. מה?
דיי אל תגידו לי שהוא לא מת. אולי זה ערפד אחר?
אני לא מכיר עוד הרבה ערפדים בסביבה – אין מצב שזאת ארקוייד נכון? צריך לבדוק את זה.
בית הספר מסתיים להיום ואני תוהה מה לעשות. הגיונית אין לי שום סיבה להמשיך להתערב בענייני הערפדים אבל אני זוכר מה שסנסיי למדה אותי.
אני מחליט ללכת לפגוש את ארקוייד. אני מגיע לדירה שלה ונכנס פנימה, אבל נראה שהיא לא נמצאת.
אני יוצא לחפש אותה בחוץ אבל גם זה לא ממש הולך. כבר נעשה מאוחר וחשוך.
בכל יום אחר כנראה שהייתי חוזר לאחוזה, אבל אני פחות בקטע של סמים וקשירות כרגע. לא שיש לי בעיה עם שאר הדברים.
בכל מקרה, לבית המשוגעים הזה אני לא אחזור בינתיים. אני אמשיך לחפש את ארקוייד.
אני מחליט שכדי למצוא אותה אולי עדיף לחפש את הערפד הרוצח. הוא בוודאי מסתובב באיזה סמטה.
עברו כמה שעות ועדיין כלום. אני מחליט שיש מקום אחרון שאני אבדוק בו ואם היא לא שם אוותר. אני הולך אל הפארק הנטוש שבו נלחמנו בכאוס.
ארקוייד!!!
היא אומרת שגם היא חפשה אותי. אני שואל למה והיא אומרת שבלי סיבה. שיהיה.
אני אומר לה שאני רוצה לדבר איתה ואנחנו הולכים לחלק האחורי של הפארק. אני מספר לה על הקורבן החדש שדווח בחדשות והיא אומרת שזה ערפד נוסף.
מסתבר שכאוס בכלל לא היה הרוצח ושהוא סתם היה לא קשור. מתחיל להרגיש שרימו אותי וכמעט הפסדתי את חיי לחינם.
עכשיו כשהיא אומרת את זה, כאוס באמת אף פעם לא שתה דם של אנשים, רק אכל אותם ולא השאיר זכר מהגופה.
היא אומרת שהרוצח הסדרתי הוא הערפד שהיא חפשה מההתחלה, ושכאוס סתם נדחף בדרך.
רגע מה?
איך היא בכלל יודעת?
היא ממשיכה לשגע אותי שאני אספר לה על מה חלמתי ואני מסרב.
מה? על מה היא מדברת שם?
בואנה את-… יש לך עוד כאלה?
היא אומרת שהיא שלחה את זה כתודה על כך שעזרתי לה להביס את כאוס.
נראה שהיא קצת נעלבה מהצורה שבה קיבלתי את המתנה שלה. ומזה שאמרתי שיש לערפדים טעם מוזר.
היא מחליטה לעזוב ואומרת לי לא לעקוב אחריה, מה שאני עושה בכל זאת.
אוי היא ממש נעלבה.
היא נעצרת ומתחילה להגיד לי ממש בעצבים שאפסיק לעקוב אחריה, אבל אני מתעקש.
אני רוצה לשאול אותה מה היא מכוונת לעשות, אבל אני יכול להבין לבד שהיא מתכוננת להרוג.
היא אומרת לי להוריד את המשקפיים ולהסתכל על איזה איש עסקים שם.
היא שואלת עכשיו איך האיש הזה נראה לי.
טוב זה מוזר.
לרוב כשאני רואה קווים יש להם איזה תבנית ואין הרבה מהם, אבל הוא מלא בכל כך הרבה שזה מפחיד.
אז זה זומבי?
לא. היא אומרת שזה ערפד ש"מרמה את המוות" בכך שהוא שואב דם של אנשים. אז הוא המטרה אני מניח.
הוא מבחין בארקוויד ומתחיל לברוח. היא בעקבותיו.
אני מרגיש שאני חייב לשים את המשקפיים חזרה או שאני אשתגע… אבל הגוף שלי לא זז. אני מסתכל לעבר הסמטה שהם רצו אליה. העיניים שלי קולטות את ה"קול" של המוות.
אני שם חזרה את המשקפיים והכל חוזר להיות רגיל.
מה? מה קרה שם?
היא אומרת שהיא בסך הכל קצת עייפה. אני תופס בזרוע שלה ועוזר לה ללכת. אני מבין שהפצע שלה מהפעם שהיא הצילה אותי עדיין לא נרפא.
אנחנו חוזרים אל הפארק ונראה שהיא נרגעה ונראית יותר טוב עכשיו.
אה, אז הוא היה סתם פודר.
הו אז הוא כן היה זומבי.
ערפדים חולניים…
היא אומרת שבשבילם שעשוע זה כמו לנשום. בגלל שהם בני אלמוות השעמום הוא האויב הכי גדול שלהם.
נו באמת, אם משעמם לכם יש מספיק אנימה ומשחקים לכל הזמן שבעולם.
היא אומרת שברגע שהם השיגו את חיי נצח שהם רצו הם אבדו משמעות לקיומם, ולכן חיי נצח הם סוג של מוות.
אבל אם זה ככה הם לא פשוט יוצרים Dead Apostles חדשים כאלה כל פעם שהם שותים דם של אנשים?
תהליך מסובך.
אני שואל אותה איך העולם לא מתמלא בערפדים אם כך, והיא אומרת שהם הורגים אחד את השני כדי להיות בעמדת כוח, כי זו הדרך היחידה שלהם לשרוד.
וזהו חברים, איך ערפדים מעבירים את השעמום שלהם.
וואו זה הרבה אנשים.
אני כועס על החוסר חשיבות של ההרג המתמשיך הזה שגובה כל כך הרבה קורבנות בזמן שאף אחד לא יודע.
נו אל תהיי לי טבעונית עכשיו.
טוב יש משהו במה שהיא אומרת. למרות שזו דרך דיי מעוותת להסתכל על זה.
זה לא ממש מרגיע כשאת בקושי מסוגל ללכת עם הפצע הזה שלך בבטן.
אני שואל אותה למה היא בצד של בני האדם אם היא ערפדית בעצמה, והיא אומרת שהיא לא בצד של אף אחד ושפשוט אין לה משהו יותר טוב לעשות. לא יודע אם אני אוהב את התשובה הזאת.
איכשהו אני בספק שזה יקרה. את לא שופכת עליי כזאת כמות של מידע כדי שאני פשוט אשכח מהכל.
אני שואל אותה כמה חזק האויב הזה שלה והיא אומרת שהוא כנראה דרגה 5. לא ממש אומר לי הרבה אבל היא אומרת שהוא כלום בהשוואה לכאוס.
במצב הנורמלי אני מניח שלא הייתה לה בעיה איתו, אבל היא עדיין חלשה.
היא עדיין מתבדחת ונשמעת מאוד רגועה בקשה לנושא, וזה לא יושב לי טוב. אני פוחד שמשהו יקרה לה.
ולמרות הכל, אני לא יכול להשאיר אותה לבד.
הפנים שלה נראות מופתעות בהתחלה, אבל זה מתחלף מיד בחיוך גדול. היא שמחה ואומרת שאם אני איתה אין ממה לפחד.
היא אומרת שהיא לא חושבת שיהיו עוד זומבים הלילה בהתחשב בפעילות הקבועה שלהם, אז אנחנו מחליטים להיפרד בינתיים ולהיפגש מחר.
