בואו פשוט נגמור עם הקרב הזה כבר…
סקירת האירועים האחרונים: הצלחתי לברוח מנוזל שחור וסמיך, ערפד שהגוף שלו מורכב מ 666 חיות טרף שלח כמות עצומה שלהן עליי ועכשיו אני רואה שוב רואה שחור. אה, ואני צריך להחליט אם לחכות ככה או לנסות ולתקוף חזרה.
זאת אחת הבחירות המיותרות שהיו לי כאן. כמובן שאחכה ככה… לא!
אני מנופף בסכין שלי לעברו. אני יודע איפה הוא נמצא אז זה אמור לעבוד.
טוב זה היה כישלון.
ועכשיו הוא דוקר אותי עם צבי. זה… לא פייר.
החיות עולות עליי שוב. חלאס.
ה-הם פשוט אוכלים אותי O_O
דיי! לא רוצה!
אני לא אוהב את המשחק הזה יותר.
בואו פשוט נחסוך את התיאורים ונגיע לסוף הרע?
אני נזכר שוב ביום קיץ ההוא לפני 8 שנים. שם לא היה מקום לכאב ופחד – רק שנאה.
אני מתחיל לצחוק משום מה.
אין לי יותר לאן לברוח. נשאר רק דבר אחד לעשות.
לא… אל תגיד לי ש…
כן!!!
ככה אני הורג משהו כמו 70 חיות.
כאוס לא ממש מבין מה קרה כאן. למען האמת גם אני לא.
אני מרגיש בדיוק כמו בפעם ההיא שהרגתי את ארקוייד. הגוף שלי לא מתפקד באופן נורמלי. אני אפילו לא נושם נורמלי.
הוא קורא לי מפלצת. מי שמדבר.
אני רץ לעברו עם הסכין. הוא משחרר עליי נמר ענק – לא שזה יעזור לו. לא משנה איזה חיה זו – אני חותך אותה לפני שהיא מספיקה להגיע אליי.
כאוס לא מאמין למה שהוא רואה. אפילו ארקוייד לא הצליחה להתמודד ככה עם החיות שלו.
אין לי כבר אנרגיה אז אני מנסה לפעול במהירות ככל האפשר.
הוא אומר שהוא מכיר בי כמכשול.
זה אפילו לא חיות אמיתיות דיי כבר עם הצ'יטים.
אני חותך אותם אחד אחרי השני. כל מה שאני יכול לראות זה הנקודות השחורות והקווים.
הוא מחליט לתקוף אותי בשיא הרצינות ומחבר את חצי הגוף החסר שלו.
הוא תוקע את ידיו בחזה שלו ופותח אותו לרווחה. מתוכו יוצאים מעין חרקים בצורת עקרב-עכביש יותר גדולים מפיל.
דיי. עם. זה.
אני כבר רואה רק את הצלליות של המוות שלהם וחוץ מזה הכל אדום. הגוף שלי קר, האצבעות שלי קופאות והמוח שלי כבר פאקינג שורף.
אני חותך גם את החרקים הענקיים ומשאיר את כאוס בהלם מוחלט.
הוא מנסה להימלט אבל עוצר את עצמו.
הוא הופך את עצמו לחיה מוזרה ומתחיל לזוז כדי לתקוף בחזרה.
הוא מהיר כמו ארקוייד, אבל אני יותר. אני חותך את הקו שעל הזרוע שלו.
ז-זאת…!
ארקוייד!
בבקשה אל תכניסי לו רעיונות כאלה לראש.
הוא אומר שזה עוד לא נגמר ושנשארו לו עוד 560 מפלצות. נראה שארקוייד לא ממש מתרשמת מכך.
כן! עכשיו אתה מתחיל לפחד אה?!
הוא מתחיל לצחוק בקול. נמאס לי ממנו אז אני רץ לכיוונו להרוג אותו. הוא שואג ודוהר לכיווני עם הזרוע הבודדת שנותרה לו.
אני חותך גם את הזרוע השניה.
על גופו אני רואה מאות נקודות – אבל אני מצליח לזהות את האחת האולטימטיבית.
הסכין נכנסת באמצע גופו. זה הסוף. עם ההתקפה הזאת הוא ו 560 המפלצות שנותרו בגופו מושמדות.
הוא מת.
אני נופל על הקרקע מרוב שאני תשוש. גם המצב שלי כבר לא מי יודע מה. אני לוקח נשימה עמוקה ומסתכל על הירח שבשמים. זה מזכיר לי חלום ישן.
ארקוייד שואלת אותי אם אני בסדר. איזה בסדר תראי למה גררת אותי.
אני עוד רגע מתעלף ואז היא בועטת בי ומחזירה אותי להכרה. מה עובר עליך?!
כן כן מה שתגידי. אני עייף…
לא בדיוק הסיטואציה בה הייתי רוצה שהיא תיגע בי, אבל…
אין לי מושג מה היא בדיוק עושה שם, אני כבר עייף מידי בשביל לשים לב.
היא שואלת אותי אם הבית שלי הוא האחוזה שנמצאת במעלה הגבעה ואומרת שהיא תיקח אותי לשם.
היא אומרת לי תודה, ושעשיתי עבודה טובה.
עכשיו אני כבר באמת נרדם. נתראה מחר.
