כבר הספקתי להתאהב.

---

הדלת נפתחת. זה לא ממש מה שחשבתי שאראה.

המשרתת היפהפייה שואלת אם אני "שיקי-סאמה". ובכן, ככה אומרים, אבל את מוזמנת לקרוא לי "בעלי".

נראה שהיא שמחה לדעת שזה אכן אני ושהיא לא עשתה שוב טעות מביכה. אני שואל אותה אם היא אחת המשרתות כאן והיא עונה לי בחיוך בלבד ומדריכה אותי לבוא אחריה לסלון כדי לפגוש את אקיהה שמחכה לי.

קצת אחרי שהיא מתחילה ללכת, היא נעצרת ופונה שוב לעברי. נראה שהיא שכחה לקבל אותי בקידה.

אני לא יודע ממה חששתי. בית משפחת טונהו זה מקום מדהים ואני רוצה להישאר כאן לשארית חיי.

אני נכנס לסלון הגדול והמרשים. המשרתת, ששמה מסתבר קוהאקו, אומרת שהיא הביאה אותי, ואקיהה משיבה לה שהיא יכולה לחזור למטבח. קוהאקו קדה בפניי שוב ועוזבת את החדר.

אקיהה מברכת אותי לשלום.

היא אומרת שאני לא נראה טוב ושואלת אם אני רוצה לשבת. אני חושב שתפסתי אותה במצב רוח לא משהו.

אני אומר שאני בסדר, ופשוט התפלאתי מכמה שהיא השתנתה, והיא משיבה לי שאנשים משתנים בגילאים האלה. כמובן.

אווץ'. אני חושב שזה היה כואב יותר מהתאונה ההיא מלפני 8 שנים.

טוב, נראה שאקיהה לא ממש מחבבת אותי, הייתי צריך לצפות לזה.

מבלי לבזבז זמן היא פותחת את השיחה על מדוע זומנתי הנה. זה מעלה בי זכרונות על כך שאפילו את הידיעה על מות אבי קראתי בכלל בעיתון, ובהלוויה כמובן שלא הייתי.

טוב, זה לא כאילו שפספסתי איזה מסיבה משוגעת אני מניח.

רגע, אז אני מקבל משרתת צמודה? כי אני חושב שקוהאקו דיי בעניין.

אקיהה אומרת שהיא רוצה שאחזור לחיות כאן, אך שאצטרך לשאת על עצמי את חוקי המקום. אם להגיד את האמת, אני לא מת על הרעיון הזה.

נוכל לדסקס על זה אחרי שאקבל את המשרתת שלי. בינתיים אני מבטיח לאקיהה לנסות, אם כי היא לא נראית משוכנעת. היא אומרת שלא משנה לה כמה אנסה כל עוד אביא תוצאות.

אקיהה ממשיכה לדבר ואומרת שהיא ואני כרגע היחידים שגרים כאן, ומכיוון שהיא לא אוהבת יותר מדי אנשים סביבה היא הוציאה מהבית כל קרוב משפחה אחר שהתגורר כאן. אני לא ממש מבין למה את צריכה את כל הבית העצום הזה בשביל עצמך, אבל כל עוד השארת את המשרתות אני מוכן לקבל את זה.

אני עדיין קצת חושש בשביל אקיהה, כי הקרובים שלנו כנראה לא יקבלו את זה יפה. נראה שאת הדיקטטורית הקטנה הזאת זה פחות מפחיד.

טוב אם את אומרת…

ישששששששששששששששששששששש!!!!!!!!!!!!!! D:

אקיהה אומרת להיסוי לקחת אותי לחדרי ושנינו עוזבים את הסלון.

אנחנו עוברים דרך הלובי המפריד בין ה"כנף" המזרחית לזו המערבית של הבניין. כל "כנף" כזאת היא בערך בגודל של בית חולים קטן.

היסוי מוליכה אותי לכיוון חדרי שנמצא בקומה השנייה, וזה טיפה מאכזב כי אם אני זוכר נכון החדרים של המשרתות נמצאים בקומה הראשונה.

בכל אופן, אנחנו מגיעים אל החדר.

אני סך הכל מרוצה.

את האמת שאני לא כל כך זוכר, אבל יש מצב שזה היה החדר שלי. שיהיה.

היסוי אומרת שהמזוודות שלי כבר הגיעו, אבל היא קצת מוטרדת מהכמות הקטנה של הציוד ואומרת שאם יש משהו נוסף שאני צריך שלא אהסס לפנות אליה.

זה בסדר, לא הבאתי איתי הרבה דברים. הציוד שלי כולל את התיק הזה, המשקפיים ו… המחברות שבתיק שלי ואיזה סרט לבן שלא ברור של מי הוא. שיט. אני חושב ששכחתי את קלפי הפוקימון שלי אצל משפחת ארימה. טוב, לשם אני כבר לא הולך לחזור… באסה. אני מתפדח לבקש מהיסוי שתביא אותם בשבילי.

היסוי אומרת שתבוא לקרוא לי בעוד שעה לארוחת הערב. אין לי ממש מה לעשות בינתיים אז אני שואל את היסוי אם יש כאן טלוויזיה איפשהו.

טוב עצרי הכל. זה דיל ברייקר. אני לא חתמתי על זה.

אה רגע, על איזה מבקרים את מדברת בדיוק?

בכל אופן, נראה שהם כבר לא כאן ושגם הטלוויזיה שלהם כבר לא. אבא שלי לא היה ממש טיפוס מודרני אז טלוויזיה לא הייתה לו, ואקיהה שחונכה בקפדנות על ידו ככל הנראה לא מחזיקה באחת בעצמה.

בחיפוש אחר עיסוק אחר אני שואל את היסוי אם לפחות הספרייה שהייתה כאן בקומה הראשונה של הכנף המערבית עדיין קיימת.

עכשיו אנחנו מדברים!

רק כדי לוודא, אני שואל אם כשהיא אומרת נה-סאן היא מתכוונת לקוהאקו. ומסתבר שהן אכן אחיות. לא ממש קישרתי כי קוהאקו כל הזמן מחייכת והיסוי דיי מתנהגת כמו רובוט.

היא אומרת שהיא וקוהאקו היחידות שעובדות כרגע באחוזה. נראה שאקיהה השאירה רק שתי משרתות ולקחה לעצמה את הטובה מבניהן, התחמנית הזאת…

אני קצת מתבייש ללכת אל קוהאקו ולבקש ממנה לצפות בטלוויזיה, אז אני אומר להיסוי שהכל בסדר ושאני אחכה כאן עד לארוחת הערב.

ארוחת הערב הייתה מאורע קצר ודיי מלחיץ רק אני ואקיהה ישבנו ליד השולחן, ונראה שהיא בחנה בקפידה את נימוסי השולחן שלי ושכל תנועה לא במקום גרמה לה להרים גבה. אני לא יודע איך אשרוד כאן אם זה ימשיך ככה.

אני חושב שהספיק לי מאקיהה בינתיים. עם ההתנהגות שלה עדיף להימנע ממנה כמה שיותר.

אני לא ממש רואה טעם בלהישאר כאן בחדר, ולקוהאקו יש טלוויזיה אז… קוהאקו!

אפשר להבין אותה, זאת כנראה בקשה דיי מוזרה, אבל אחרי שאני מסביר לה את הצורך החיוני שלי בטלוויזיה היא מצחקקת ואני חושב שהיא מתחילה להבין.

היא שואלת אותי אם דיברתי במקרה עם היסוי או אקיהה על התוכנית שלי לבוא לחדרה, ואני אומר שלא. נראה שכל עוד אף אחד לא יודע לא אכפת לה, אז היא מזמינה אותי להיכנס לחדרה. יש!

אני מתיישב בחדר והיא הולכת להכין תה. החדר של קוהאקו דיי מובלגן, אבל זה לא ממש מפריע לי. אני מיד מאתר את הטלוויזיה.

אל תדאגי, אני בטוח שנסתדר (:

היא שואלת אותי במה אני צופה בטלוויזיה בדרך כלל בשעה הזאת, ואני משיב שאין תוכנית מיוחדת, בעיקר צופה בחדשות, כי מפדח להגיד שאני צופה בהנטאי. כזה אני, אינטלקטואל.

נראה שקוהאקו נדלקה על המשקפיים שלי.

אני חושב שמצאתי את הנפש התאומה שלי.

קוהאקו מדליקה את הטלוויזיה ושמה את החדשות, שם מדווח על הרוצח הסדרתי ההוא שמסתובב בעיר, זה שתוקף בנות צעירות ושואב את דמן.

אנחנו מדברים על כך שהוא כנראה מאוד זהיר אם הוא הצליח להתחמק עד עכשיו מהמשטרה.

נראה שקוהאקו מדברת על הכל בחיוך ולא נראית מודאגת במיוחד.

אני שואל אותה אם היא לא מפחדת והיא אומרת שכל עוד הרוצח הזה פועל רק בלילות כשהיא לא יוצאת החוצה אין ממה לפחד.

קוהאקו אומרת שהייתה שמחה ללוות אותי לחדרי, אך מכיוון שהיסוי כנראה מחכה שם היא לא תוכל לעשות זאת. אני נפרד ממנה ומאחל לה לילה טוב.

נראה שיש באחוזה איזה חוק בלתי כתוב שכולם צריכים להיות בחדרם אחרי 10 בערב.

אני נכנס לחדרי ורואה שהמיטה סודרה, כנראה על ידי היסוי. כמה נחמד.

לפתע נשמעת דפיקה בדלת.

היסוי נכנסת ואני מודה לה על סידור המיטה. היא אומרת שאקיהה הורתה לה לענות על כל שאלה שלי, אז אני שואל אותה לגבי זמני ההסתובבות כאן בלילה. מסתבר שהשער הראשי נסגר ב 7 וכל השאר עד 8, כמו כן אסור להסתובב כאן אחרי 10. נוקשים אלה.

אני אומר להיסוי שאין צורך להוסיף "סאמה" לשם שלי ולהיות רשמיים, ומנסה לעודד אותה להיות פתוחה איתי.

טוב ניסיתי.

היסוי לא ממש הבינה, אז היא מאחלת לי ברשמיות לילה טוב ופונה לעזוב את החדר.

אני נזכר ששכחתי לשאול משהו ורץ לתפוס אותה. אני שם את ידי על כתפה והיא דוחפת אותה הצידה במהירות. טוב… זה היה קצת מפתיע…

אני מתנצל אבל היסוי אומרת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר ושזו אשמתה.

אני לא יודע מה הסיפור, אבל אני חוזר לשאול אותה את מה שרציתי. אני שואל אותה האם אקיהה עדיין הולכת לפנימייה, והיא עונה שזה היה רק בתקופת חטיבת הביניים, ושכעת היא הולכת לבית ספר רגיל. אקיהה עדיין בדרך כלל חוזרת מאוחר אבל יש לה אימון לפני הארוחה אז היא תמיד בבית לפני 7.

אני שואל במה האימון והיסוי עונה שבימי חמישי זה בנגינה על כינור. משפחה של פלצנים.

אני זכרתי את אקיהה כילדה שקטה שתמיד עקבה אחריי ולא דיברה את אשר על ליבה. כמה שאנשים משתנים…

היסוי עוזבת את החדר ואני נשכב על מיטתי והולך לישון.

אני מתחיל לשמוע יללות, כמו של זאב. זה לא מפסיק. ככל הנראה איזה כלב נובח בחוץ.

אני מתעורר ולפי השעון זה קצת אחרי 11.

אין מצב שאני מצליח להירדם ככה, ואני מניח שגם אקיהה והשאר לא באמת מסוגלות להירדם. לכן בתור הגבר בבית זו האחריות שלי לצאת החוצה ולסדר את העניין. אני אלך לבעוט בו שיפסיק.

אני חושב שזה מגיע מהצד הימני של האחוזה. מחוץ לחדרי אני רואה שיש עץ גדול ועליו יושב עורב כחול.

טוב אני יודע שאמרתי שאני הגבר בבית והכל… אבל זה מתחיל להלחיץ…

הוא מקרקר בקול ועף משם. הנביחות של הכלב רק התחזקו, יופי.

אני מחליף בגדים ויוצא מהחדר.

אני יוצא מהאחוזה לכיוון שממנו מגיעות הנביחות.

האיש שעומד שם דיי גבוה וגבו מופנה אליי. הגרון שלי ממש יבש ומשום מה קשה לי לנשום ולזוז.

פתאום העורב הכחול מגיע, מתיישב על כתפו של האיש ונעלם.

אמאל'ה!

זה הרוצח הסדרתי? זה ערפד? זומבי? מה זה הדבר הזה?!

למזלי נראה שהוא לא מסתכל עליי. הוא אומר שמה שהוא חיפש "לא כאן" ועוזב.

אני שוב מצליח לנשום נורמלי. הנביחות הפסיקו.

אני חוזר לחדרי ונראה שאין סימן שאף אחד אחר התעורר. אני באמת היחיד ששמעתי את הנביחות האלו?

הראש שלי כואב והגוף שלי רועד. אני חש סחרחורת. אולי זה פשוט האנמיה הרגילה שלי? לפתע אני רואה משהו שאני כבר הרבה זמן לא רגיל לראות.

משהו לא טוב קורה כאן.

אני מחליט שהכי טוב זה שאני פשוט אלך לישון, ואני מצליח איכשהו לגרור את גופי אל המיטה ולהתעלף שם.