One Piece – Whole Cake Island

עד שאגיע לסקר את וואן פיס בכללותה ייקח עוד כנראה הרבה זמן (אם בכלל הבלוג יהיה קיים עד שהיא תסתיים), אבל גם כך יש כל כך הרבה להגיד כשזה נוגע לוואן פיס, וכל ארק הוא סיפור גדול בפני עצמו ששווה סקירה.

אז אחרי יותר משנתיים – הארק הראשון במנגה שמתחיל את סאגת היונקו, Whole Cake Island, מגיע לסיומו, ומדובר באחד הארקים הפסיכיים ביותר שידעה הסדרה הזאת אי פעם.

*מכיוון שמדובר על סקירה של ארק ולא על סקירה של סדרה – יהיו כאן ספוילרים חופשי – כולל לסוף של הארק, צ'אפטר 902 שיצא השבוע. אם טרם קראתם את הצ'אפטרים האחרונים, או אם אתם צופי אנימה בלבד, אמליץ לכם לדחות את קריאת הסקירה לבינתיים.


Whole Cake Island מתחילה בצ'אפטר 825 לאחר שצוות כובעי הקש (או יותר נכון חצי מהם – לופי, נאמי, צ'ופר וברוק, אליהם מצטרפים גם המינקים קארוט ופדרו) עוזבים את האי זואו לטובת משימתם להציל את סאנג'י שמוחזק אצל ביג מאם לצורך נישואים  פוליטיים שמארגן אביו, ג'אדג' וינסמוק, בינו לבין ביתה פודינג. כובעי הקש מגיעים בהרכב מצומצם כאמור, וזאת על מנת לבצע הסתננות שקטה לטריטוריה של היונקו האכזרית מבלי להיתפס ולייצר מהומות – אך ברור לנו מראש שהעניינים לא ילכו כל כך חלק.

onepiece2ואכן הם לא הולכים כך. מהר מאוד הצוות נכנס לצרות, מתפצל, ונאלץ לעמוד מול האויבים המאיימים ביותר בהם נתקלו עד עתה. בצד השני של התמונה יש לנו את סאנג'י, שגם מצבו הולך ומסתבך – עם משפחתו הנוראית שמתייחסת אליו כאילו היה מצורע, האזיקים המתפוצצים שאוזקו לידיו, האיומים על אביו הרוחני זף ועל חברי הצוות שלו אם לא ישתף פעולה, לסאנג'י לא נותרת ברירה אלא להפנות גב אפילו לחברי הצוות שלו שהגיעו לחלץ אותו ולהכות את הקפטן שלו. למען האמת, זאת אחת הנקודות שגרמו לי להרים גבה בכל הסיפור הזה. נכון, אי אפשר להתווכח שהמצב שאליו נקלע סאנג'י לא מותיר לו הרבה ברירות, אבל בחיאת, זה סאנג'י, חלק מצוות כובעי הקש שעמדו בגבורה נגד כל הסיכויים כשהיו צריכים להציל את נאמי מארלונג ואת רובין מה CP9. הוא היה נוכח כמעט בכל הסדרה והוא יותר מכולם אמור לדעת שלופי לא יוותר עליו, והוא בכל זאת מנסה לעשות את ההצגה הזו כאילו הוא בגד בהם ולא רוצה לחזור. בשלב הזה, זה מרגיש קצת out of character בשבילו, אפילו שמדובר על ארק שמתמקד בפיתוח הדמות שלו.

הצד החיובי הוא שכל הסיטואציה עם משפחתו של סאנג'י גרמה לנו לקבל סופסוף את סיפור הרקע שלו, ואם חשבתי עד אז שהסיפור עם שלו עם זף שהוצג לנו באיסט בלו הוא מספיק – נראה שטעיתי. הסיפור של סאנג'י הוצג בצ'אפטר וחצי, וגם אם הוא לא היה מרגש כמו סיפורה של רובין שהוצג באניס לובי, של נאמי שהוצג באיסט בלו או של צ'ופר שהוצג ב Drum Island – בזמן הקצר הזה הוא הספיק בכל זאת לייצר הזדהות עם הדמות שממילא הייתה אחת האהובות עליי בסדרה ולחזק את ההערכה שלי אליו כקורא, וזה מבחינתי הישג לא רע בכלל. כמו כן הסיפור עזר לעצב את דמויותיהם של הוינסמוקס ויחסיהם עם סאנג'י, ולמרות שקשה לי להאמין שהוא תוכנן עוד ממתי שסאנג'י הוצג לראשונה בסדרה – השמות שניתנו לאחים שלו לפי מספרים מ 0 עד 4 (איצ'יג'י, ניג'י, סאנג'י, יונג'י ורייג'ו שקצת הרסה את רצף הג'י) היו רעיון מאוד חביב. לצבעי השיער שלהם שנחשפו מאוחר יותר היה לי טיפה יותר קשה להתרגל, כי בשלב זה במנגה הייתי בטוח שכולם בלונדינים – אבל נו מילא. אותם פרקים עשו עבודה מצוינת בעיצוב דמויותיהם של הוינסמוקס כנבלים נוראיים וגרמו לי לחכות לרגע שסאנג'י יראה להם שהוא כבר לא אותו ילד קטן ושהוא חזק מספיק כדי להראות לכל אחד מהם מאיפה משתין הדג.

onepiece3

מהצד של כובעי הקש נכנסנו לראשונה לקרב עם אחד מהמפקדים של היונקו – קראקר. לאחר שבארק הקודם קיבלנו הצצה לכוח של אותם מפקדים כשנתקלנו בג'ק, אחד המפקדים בצוות של קאידו, הפעם אנחנו נכנסים לקרב אמיתי מול אחד מהם. אלא שהקרב מול קראקר היה בסופו של דבר דיי מאכזב. רובו היה דיי קומי ולופי בכל זאת לא ניצח לבדו. זה לא שלא אהבתי את הפרקים האלו – אבל אני חושב שכשמגיעים ליריב בסדר גודל שכזה, ראוי שנקבל משהו מעט יותר רציני. למזלנו התיקון מגיע בהמשך הארק כשאנחנו פוגשים מפקד נוסף מצוותה של ביג מאם – קאטאקורי, אך לפני שנגיע אליו יש עוד כמה נקודות נוספות לגעת בהן.

onepiece4

בזמן שלופי ונאמי נלחמים בקראקר ביער, צ'ופר וקארוט נקלעים בעולם המראות ולא באמת עושים משהו משמעותי. אלו שכן מככבים באותם פרקים הם פדרו וברוק. בעיקר ברוק. השניים עוסקים במשימה חשובה לא פחות להתקדמות הסיפור – והיא השגת הפונגליף של ביג מאם. פדרו מפגין את יכולותיו כנגד ברון טאמאגו ומשמש כהסחת דעת בזמן שברוק עושה בית ספר לשאר החיילים מצוותה של ביג מאם ומאלץ את היונקו לצאת בעצמה אל המקום ולהתמודד מולו. מאז שפגשנו את ברוק לראשונה בט'רילר בארק ועד היום, למרות שהוא נהפך לחלק בלתי נפרד מהצוות ומהאווירה שנוצרה סביבו, לא היה ארק בו הוא שיחק תפקיד משמעותי ואני יותר משמח שהרגע הזה סופסוף הגיע ונעשה בצורה כל כך מצוינת. ברוק אמנם מפסיד בקרב האבוד מראש נגד ביג מאם, אבל הוא מצליח להבריח בתוך גולגלתו עותקים של הפונגליף ומאוחר יותר בסיפור מככב אף יותר כשהוא שובר את תמונתה של קרמל ומשתק את ביג מאם ברגע המכריע לפני ניסיון ההתנקשות בה.

onepiece5אבל רגע לפני שאנחנו מגיעים לניסיון ההתנקשות הזה – נקודת המפנה של הארק, והרגע שגרם לי להתאהב בו הוא הרגע בוא אנחנו נחשפים לאישיותה האמיתית של פודינג. מי שנראתה בהתחלה כבחורה תמימה התגלתה כאחת הדמויות המניפולטיביות יותר שנראו בסדרה עד כה. למרות רמזים שהיו בהתחלה כאשר כיוונה את לופי והצוות אל היער המסוכן, התגלית הזאת והשינוי הקיצוני בדמותה היו לגמרי מפתיעים. העובדה גם שבערך באותו הזמן השלים סאנג'י עם גורלו והתנחם בעובדה שלפחות יוכל להתחתן עם נערת חלומותיו, גרמו לא רק לשברון לב אצל הבחור המסכן, אלא גם אצלי כקורא. פודינג בהמשך התגלתה גם בצדדים אחרים שלה, והמעבר בין אישיותה הרעה לזו הטובה היה בתחילה מבלבל, והתקשיתי לקרוא את מחשבותיו של אודה ולהבין מה הוא מתכנן עבורה, אבל בסופו של הארק היה כבר ברור שליבה נמצא במקום הנכון, ואני לגמרי בסדר עם ההחלטה הזאת.

עוד גילינו באותה נקודה שהוינסמוקס הם לא יותר מבובות על חוטים בתוכניתה המרושעת של ביג מאם להשתלט על טכנולוגיית השיבוטים שלהם, ושבחתונה המתוכננת כולם מיועדים למות. אותו טוויסט מתבקש החזיר את הצוות למסלולו והיה ברור שמאותה נקודה הם הולכים לעשות צרות רציניות ליונקו שלא יודעת מה מצפה לה. עם ג'ינביי שחזר סופסוף והגיע בזמן להציל את לופי ונאמי ולעזור לצוות המפורק להתאחד, סאנג'י שהתעשת וחזר בסצנה מרגשת אל כובעי הקש, והחיבור החדש של לופי עם בייג'י מ"הדור הנורא ביותר" – ניתן היה להתחיל סופסוף בבלאגן. תוכנית ההתנקשות בביג מאם הייתה כמובן מועדת לכישלון – כי בכל סדרה כשמפרטים תוכנית לפני שהיא מתבצעת, זה ברור שמשהו עומד להשתבש, אבל מה שלא השתבש עבד נהדר. ההופעה של לופי מתוך עוגת החתונה הייתה מהכניסות המופרעות ביותר שלו, השימוש בדמותו של סיזר שהפך כבר לגאג קבוע, העמידה האמיצה של ג'ינביי מול ביג מאם והכרזתו שלופי יהיה מלך הפיראטים, וכמובן שבירת התמונה על ידי ברוק – היו רגעים מדהימים שקרו כולם כל כך מהר והיו פשוט הנאה צרופה.

onepiece6

את הפלאשבקים הקרבים של ביג מאם בעקבות שבירת התמונה יכולתי כבר להריח באים, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שמצפה בהם, ועד היום אני מתקשה לעכל את מה שקראתי (ובמקרה הזה, אפילו המילה "לעכל" יוצרת אי נוחות מסויימת). מסתבר שכבר מגיל קטן הייתה ביג מאם, או בשמה הקודם – שארלוט לינלין, פשוט מפלצת. היא הייתה כל כך מפלצתית שאפילו קשה לי להאשים את הוריה שהחליטו לנטוש אותה לבדה בתור ילדה. להיות ליד לינלין יותר מדקה זה כמו להתגרות בגורל ולבקש למות – בין אם היא תעשה את זה בטעות ובין אם היא פשוט רעבה כל כך שהיא לא רואה בעיניים, כל מי שנמצא לידה עלול למצוא את מותו במהרה. את סצנת הסיום של אותו הפלאשבק הייתי צריך לקרוא כמה פעמים כדי לקבל את זה שהבנתי נכון את מה שקורה שם, וזאת למרות שכנראה הבנתי זאת כבר בפעם הראשונה. ברגע של רעב בלתי נשלט לינלין אכלה את קארמל ואת חבריה הקטנים – ויותר מכל סצנה מדממת שקרתה בוואן פיס, על אף שזו לא הייתה סצנה גרפית במיוחד, היא הייתה כנראה האפלה מכולן, ולו בזכות הדרך בה סופרה.

כשחזרנו להווה ולרגע בו תוכנית ההתנקשות נכשלה, נראה שגם כובעי הקש, גם הצוות של בייג'י וגם הגרמה 66 היו במצב חסר תקווה אל מול צוות הפיראטים של ביג מאם ושלל הדמויות שבדיוק הוצגו. אז כמובן הגיע הרגע הצפוי מאוד אך מספק, בו התפוצצה התיבה מ Fishmen Island והקריסה את כל האזור. זה היה רגע לא רק מספק, הוא גם צויר מעולה והפרטים הקטנים בהר הממתקים הזה שקורס לו ביחד עם הדמויות היו מהעמודים המרשימים במנגה עד היום לדעתי, לפחות כשמדובר על ציור רקעים.

onepiece7

מאותו רגע הגענו סופסוף על היישורת האחרונה בארק הזה (בגדול, בכל זאת זה היה חלק מאוד ארוך). הצוות החל בניסיון שלו לברוח מהאזור וביג מאם השתגעה סופית לאחר שלא אכלה מעוגת החתונה. בעוד סאנג'י הצטרף לפודינג ולצ'יפון כדי להכין את העוגה המושלמת שתעצור את ההשתוללות של ביג מאם, לופי נכנס לעולם המראות לקרב אחד על אחד מול קאטאקורי, ופדרו נאלץ להקריב את חייו כדי לאפשר לשאר הצוות לברוח – מה שדיי בא משום מקום ומאוד הפתיע אותי. לרוב אנו מקבלים רמזים מטרימים ופלאשבקים שיבנו את המוות של הדמות אבל במקרה הזה זה נעשה בצורה כל כך מהירה שלדעתי הייתה פחות אפקטיבית ברמה הרגשית ופחות אופיינית לוואן פיס – אבל כן תרמה לאפקט ההפתעה. אני לא יודע אם זה היה מאוד נחוץ, אבל נראה שפדרו כבר עשה את שלו בשלב זה מבחינת הסיפור.

השיא של הארק ללא שום עוררין היה הקרב של לופי נגד קאטאקורי – שהיה מבחינתי גם אחד הקרבות הטובים בסדרה, שני אולי רק לקרב של לופי נגד רוב לוצ'י. זה היה אמנם קרב ארוך שגם הופסק פה ושם, אבל כל רגע בו היה פשוט מרתק. עם כל הכבוד לכך שביג מאם היא יונקו, קאטאקורי לגמרי הרגיש כמו הנבל המרכזי של הארק הזה, ואני חושב שהוא הנבל האהוב עליי עד כה בייקום של וואן פיס (אם בכלל ניתן לקרוא לו נבל). העיצוב שלו כל כך טוב שכבר מהפאנל הראשון בו הוצג הוא נראה כל כך מגניב ומעורר ציפיות, והאישיות שלו גם כן לא אכזבה כלל. בנוגע לכוחותיו – הם היו התאמה מושלמת כיריב נגד לופי. כוחותיו של קאטאקורי מאוד דומים לאלו של לופי אבל עם השדרוגים המתאימים כדי להוות עבורו אתגר שעליו למצוא דרך מקורית לעבור. זאת בנוסף לשליטה בהאקי שמאפשרת לו לראות את העתיד – מה ששיחק תפקיד עוד בחתונה עצמה והיה יכולת ייחודית שלא ראינו כמותה עד כה.

onepiece8

ההתנגשות בין לופי לקאטאקורי לא הייתה רק התנגשות בין שני פיראטים שנמצאים בצדדים מנוגדים של הקונפליקט המתרחש, אלא גם בין שני גברים בעלי כבוד הדדי האחד לשני, המנסים למתוח את גבולות היכולת שלהם לקצה ולעמוד על הרגליים כל עוד זה אפשרי. אם יש משהו בקרב הזה שטיפה הפריע לי הוא העובדה שלופי חטף יותר. הרבה יותר. למעשה הוא חטף כל כך הרבה יותר שקצת היה קשה להאמין שהוא זה שעמד אחרון, כוח רצון או לא. בכל זאת, קשה להגיד שזו לא התוצאה המתבקשת וזו שאנחנו רגילים לקבל מוואן פיס. הניצחון של לופי בעזרת כוח הרצון שלו הוא חלק מה DNA של הסדרה והוא לא גרע בהרבה ממה שהתרחש. כן קיוויתי לקבל גם איזה awaking מהצד של לופי, אבל אני לגמרי מסופק ממצב הסנייקמן החדש והמגניב שלו. נראה שאודה השקיע את מיטב המאמצים כדי שהקרב הזה יהיה אפי ככל הניתן, והציורים בו היו כנראה המרשימים ביותר מכל קרב אחר ב 902 הצ'אפטרים שיצאו לסדרה עד כה. פוזות דינאמיות, קווי מתאר חדים ומלאי עוצמה, הצללות כבדות, פירוט עצום בבגדים ובפציעות בשילוב קומפוזיציות שלא נתנו לאותם פרטים להסיט את תשומת הלב מעיקר ההתרחשות – זה פשוט נראה מדהים בכל פאנל ופאנל.

onepiece9גם ההפסקות שנעשו כל כמה זמן כדי לחזור ולעסוק במה שקורה עם ביג מאם ושאר כובעי הקש לא אכזבו אותי, ולפעמים היה אפילו קשה להחליט איפה מעניין יותר. ביג מאם הרעבה קבלה צורה שנראתה מאיימת מתמיד, סאני כמעט התפרקה לחלוטין וכובעי הקש נאלצו להילחם על חייהם בשיניים. מזל שג'ינביי היה בתמונה כדי לאפשר להם לנצל את המגרש הימי לטובתם, ושקארוט שקיבלה סופסוף את הרגע שלה לזהור הציגה שינוי צורה מגניב במיוחד (ואני כבר מת לראות את הסצנה הזו מונפשת באנימה). גם נאמי הצליחה להועיל ולקבל פאוור-אפ זמני (או שלא?) אך קטלני כשהשתלטה על לא אחר מאשר זאוס, הענן של ביג מאם, ונראה שצ'ופר היחיד שנותר בלי לעשות יותר מידי בארק הזה, שזה קצת חבל.

צ'אפטר 900 היה הקליימקס של הארק, כאשר ביג מאם הגיעה סופסוף לאכול את העוגה המושלמת. למען האמת, קצת קשה לי להבין מה היה הפואנטה בכל העניין אם היא קמה מיד בצ'אפטר שלאחר מכן, אבל זו ללא ספק הייתה סצנה ביזארית ומיוחדת במינה. מה שכן, הצ'אפטר הזה ייזכר כאחד הקליף האנגרים הקשים ביותר בתולדות הסדרה – כאשר בסופו אנו רואים ספינה עולה באש ואת דגלם של כובעי הקש צף על המים ונראה שזהו סופה של סאני. כמובן שהיה ברור שהצוות כולו עדיין בחיים, אבל השבועיים שבהם היה צריך לחכות כדי לראות איך זה קרה היו פשוט נוראיים עבורי.

onepiece10

הסוף של הסיפור היה לדעתי דיי מספק. רוב הדמויות, אפילו משניות כמו פקום ופאונד קיבלו את הרגע שלהם לזהור ולסייע למטרה, וגם הגרמה 66 ששנאתי בהתחלה הצליחו להתחבב עליי ברגעיהם האחרונים. נכון שלא קיבלנו קרבות לשאר כובעי הקש חוץ מלופי, ושיחסית לארק שסאנג'י עומד במרכזו ניתן היה לצפות שלפחות הוא יקבל איזה קרב מושקע, אבל אני באמת לא מרגיש שזה חסר לי. היו כל כך הרבה התרחשויות, כל כך הרבה דמויות שקבלו את אור הזרקורים, רובן חדשות לגמרי בייקום הסדרה, ואני באמת מרגיש שבע מכל המתוק הזה שהורעף עלינו בשנתיים האחרונות ומוכן לעבור הלאה. לא ציפיתי שכובעי הקש יצליחו להביס באמת את ביג מאם וזה נראה לי מוגזם לגמרי בשלב הזה. גם לא הייתה כוונה כזו – זה התחיל הרי בתור משימת הסתננות שיצאה משליטה ונמשכה הרבה מעבר למתוכנן. ביג מאם לא אכזבה אותי בתור יונקו – אני אמנם מצפה ליותר מקאידו (שאפילו ביג מאם עצמה קראה לו "הדבר הזה"), אבל לא ראינו אף דמות שהצליחה לעשות נזק משמעותי ללינלין שלנו במהלך הארק הזה. הנזק המשמעותי ביותר כנראה נגרם למוניטין שלה בתור יונקו, לאחר שצוות כובעי הקש עשו לה כל כך הרבה בלאגן, הרסו את התוכניות שלה, והצליחו לברוח ולצאת מזה בשלום – וכמובן בדרך לופי הביס 2 מהמפקדים שלה. אני בטוח שנגיע מתישהו לעימות נוסף עם ביג מאם, ככל הנראה כשהצוות יגיע לאי הענקים אלבף (זה אמור לקרות מתישהו אני מניח), ושהסיפור שלה עדיין לא נסגר – אבל בינתיים אם יש מסקנה לקחת מהארק הזה היא שמדובר באבן דרך חשובה ביותר בהתקדמותו של לופי לעבר מטרתו להיות מלך הפיראטים, ולא סתם הושם על זה דגש בצ'אפטרים האחרונים.

onepiece11בסופו של דבר קשה שלא להעריך את אייצ'ירו אודה, המנגקה שמאחורי "וואן פיס", על התכנון הקפדני ועל הדרך שבה הוא בונה את הסיפור שלו והרמזים שהוא שותל בנקודות שונות בסיפור. העימות הבלתי נמנע עם ביג מאם נבנה עוד לפני כניסתם של כובעי הקש ל New World, עוד כשהיינו ב Fishmen Island שם לופי קרא עליה תיגר והכריז שייקח מידיה את החסות על האי, ושם גם הושתלה ללא ידיעתם של אף אחד מהצדדים הפצצה שתשחק חלק חשוב בהמשך הארק הנוכחי. אותו עימות נכנס שוב לעלילה בארק דרסרוסה כשספינתה הופיעה פתאום – זו הייתה הנקודה גם שגרמה לכל השתלשלות האירועים שהובילה אותנו לארק הזה. גם בתוך הארק עצמו הבעיות מתחילות כשהצוות מגיע ליער ופוגש בברולי והכפילים שהיא מייצרת באמצעות המראות שלה. אותו חלק שנראה בהתחלה לא מלהיב במיוחד הופך לנקודת מפתח בהמשך – גם בתוכנית להתנקשות בביג מאם וגם בקרב של לופי נגד קאטאקורי.

onepiece14זו לא הפעם הראשונה ובוודאי לא האחרונה שאודה מראה את היכולות שלו בבנייה מוקדמת של הסיפור. גם הקרב של אייס ובלקבירד התקיים הרבה לפני סאגת אימפל דאון ומארינפורד, גם סאבו וקואלה ששיחקו תפקיד מרכזי בדרסרוסה הופיעו בפלאשבקים מוקדמים יותר, גם סיפורו של פישר טייגר נרמז עוד בפגישתו של לופי עם האנקוק וגם קשריו של דופלמינגו עם העולם התחתון נחשפו בפנינו עוד בשאבונדי. זה נכון שוואן פיס אינה הסדרה היחידה שמתוכננת קדימה, ושכל סיפור שמכבד את עצמו צריך לדעת לאן הוא הולך, אבל כשמדובר על סדרה כה ארוכה המכילה כל כך הרבה סיפורים העומדים כמעט לגמרי בזכות עצמם – זה הישג מרשים. נתקלתי בהרבה סדרות שונן בהן הקשר בין ארק לארק היה כמעט ולא קיים, ושרק בסופו של ארק אחד מתחילים להכין את הקרקע לזה שאחריו – אבל בוואן פיס ניכר תכנון הסיפור מתחילת הסדרה ועד לנקודה זו, שמראה שאודה לא רק מתכנן היטב את הנקודות המרכזיות בעלילה הגדולה – אלא גם יודע לפרטי פרטים אילו סיפורים הוא רוצה לספר בדרך. ניתן למצוא לא מעט דוגמאות, מלבד לאלה שכבר ציינתי, שפשוט לא ניתן לפרש את קיומן בדרך אחרת – אצל אודה זה נראה שמעולם לא מדובר באלתור, אלא בתכנון קפדני.

סיבה נוספת שאני מעלה את הנקודה הזו מלבד לשבח את הארק הנוכחי היא כי זה בדיוק הזמן להסתכל קדימה על מה שמתוכנן לנו בארק ה Reverie הקרוב ו Wano שכנראה יגיע מיד אחריו (אלא אם לאודה יש תוכניות אחרות). מלבד נקודות פתוחות שנותרו כמו אדמירל שעוד לא פגשנו ואולי שיצ'יבוקאי שהתחלפו – כמה סצנות כבר שופכות מעט אור על מה שעתיד להתרחש. עוד בזואו הוזכר מרקו שעתיד לחזור לסיפור, וכן שיצ'יבוקאי חדש המסתובב עם אימו שטוענת שהוא הבן של וויטברד – גם השניים ההם ככל הנראה בדרכם למצוא את מרקו. עוד חזרו לסיפור ויוי מהימים המוקדמים של הסדרה באלבסטה (ואם כבר אלבסטה, גם קרוקודייל ומר. 1 אמורים להופיע שוב מתישהו), וסטלי, אחיו המאומץ של סאבו שהופיע גם הוא באחד הפאנלים המטרימים לארק ה Reverie. כל זה בלי להזכיר את המאורע הגדול שהתחולל בדיוק לפני שהתחלנו את הארק הנוכחי – וזהו הקרב בבאלטיגו בין צבא המורדים בראשות דרגון ולבין צוותו של בלקבירד – ואנחנו כבר יודעים שקרב בסדר גודל כזה, גם כאשר מתרחש אוף-פאנל, הולך לגרום להשלכות רציניות על הסיפור. אני לא יודע מתי נגיע סופסוף לארק שעוסק בדרגון או בבלקבירד, אבל אני מרגיש שאני יכול לעקוב בבטחה אחרי הסיפור של אודה מבלי להתאכזב – הבחור יודע מה הוא עושה וככל הנראה הרוב כבר תוכנן מראש.

onepiece13

גם כשזה נוגע ל Whole Cake Island, לא כל הנקודות נסגרו. אנחנו עדיין לא יודעים מה עלה בגורלם של ג'ינביי והצוות שלו, ומה עלה בגורלם של הגרמה 66. כרגע סביר להניח בעיניי שכולם נהרגו בקרב נגד ביג מאם, אבל את זה כנראה לא נדע בזמן הקרוב. כך או כך, הארק הזה מבחינתי היה בין המוצלחים ביותר בסדרה עד כה, ללא ספק הטוב ביותר אחרי הטיים-סקיפ, ואולי שלישי רק לאניס לובי ומארינפורד. כן, הייתי רוצה לקבל קצת יותר השקעה בחברי הצוות (בעיקר צ'ופר), כן, היו קצת בעיות קצב והוא לקח הרבה יותר זמן מהרגיל בעקבות ההפסקות התכופות שאודה החל לקחת (וקשה להאשים את Shounen Jump בכך שהם מאלצים אותו לקחת את אותן הפסקות – מדובר ביוצר המצליח ביותר שלהם נכון להיום), אבל כשהמקסימום בין פרק לפרק הוא שבועיים, בניגוד לסדרות אחרות כמו Hunter X Hunter למשל – קשה להתלונן. יש רגעים לדעתי שייעשו יותר טוב באנימה (ואל תהרגו אותי על זה), בעיקר בגלל החלק המוזיקלי שמעורב כאן דיי הרבה, אבל על האנימה אדבר כשאשלים אותה (ובינתיים אני מחכה שהארק הזה יגמר גם שם כדי שאוכל למרתן אותו). כרגע בהתייחסות למנגה מבחינתי – זה בדיוק מסוג הארקים שלדעתי מוכיחים שאין מתחרים לוואן פיס בגזרת השונן-באטל.

עם כל זה, נראה שהחלק הכי טוב בסיום של הארק הזה הוא ההבטחה למה שיגיע אחריו – וכרגע עיניי כל המעריצים נשואות ל Wano ולהבטחה של אודה להתעלות על מה שעשה במארינפורד. אם אודה אומר, אני מאמין לו.

onepiece15

תגובה אחת בנושא “One Piece – Whole Cake Island

  1. וואו, אודה, עשית את זה שוב.

    קודם כל, ביקורת מוצלחת ומאוד מקיפה – יש המון על מה לדבר בארק הזה, וסיכמת אותו בצורה מיטבית שבאמת מדגישה את החוזקות והחולשות שלו. בסך הכל אני שותף לדעתך – מדובר באחד הארקים המוצלחים של וואן פיס עד כה, ושני בעולם החדש רק לזאו (אותו אני אוהב בגלל שבירת המסגרת הידועה של וואן פיס, מה שגם הארק הנוכחי עשה לא מעט).
    בסופו של דבר מדובר בארק יחסית מבולגן ואני חושב שאודה הלך קצת רחוק מדי עם הדמויות – אני חושב שהקאסט היה גדול יותר אפילו מדרסרוסה. זה מתבקש ליצור קאסט גדול כשמדובר במגרש הביתי של יונקו ובצוות חזק מכל מה שראינו עד עכשיו, ובכל זאת אני חושב שהיה קשה לעקוב אחרי כל הדמויות וההתרחשויות. מצד שני, הסיפור הקוהרנטי שכן קיבלנו היה חזק אמוציונלית ומאוד הרשים אותי מבחינה עלילתית ומבחינת פיתוח דמויות ואקשן סוחף.

    לגבי מה שכתבת על האמינות של סאנג'י כדמות במהלך הקרב עם לופי – לדעתי צריך להבין נכון את הדמות של סאנג'י והמצב הנפשי שלו בסיטואציה הזו כדי לרדת לסוף דעתו. כמו שלופי אפילו אמר במהלך הקרב, סאנג'י הוא האחד שכאב לו; סאנג'י ידע שלופי לא יוותר עליו, הוא ניגש להתעמת איתו למרות זאת. הוא השתמש בלופי כאאוטלט לכל התסכול והכעס שלו. הן האמירות הפוגעניות והן הבעיטות הכואבות היו הביטוי הפיזי לכאב שסאנג'י מרגיש ולמצוקה שלו, ולופי הבין את זה. למעשה מבחינתי מדובר ברגע החזק ביותר בארק; זה היה קרב קשה ומלא רגש, עם המון דגש על הקושי של סאנג'י להתמודד והדרך שבה הוא מפיל את הרגשות הסוערים שלו על לופי, שלא אשם בכלום ודווקא בא לעזור לו. יש פה סימפטום קלאסי של דיכאון בדמות של דיכוי פנימי – סאנג'י ניסה לבצע מחיקה עצמית כניסיון להתמודד עם המצב. הנה הסבר קצר שמצאתי באתר רפואי על פסיכולוגיה קוגניטיבית המתאר סימפטומים של דיכאון:

    "כשאמונה עצמית שלילית קיימת בתודעה של אדם הוא למעשה מפעיל בהתנהגותו אלמנטים המוכיחים אותה. למעשה הוא מציית בבחירות שלו, לרעיון שקיומו מיותר לאחרים, שדעותיו חסרות משקל, שעדיף שלא יקח על עצמו אחריות כי וודאי יפשל וכד'. כאן משתלב המרכיב ההתנהגותי הקשור בדיכאון. אדם לא רק מאמין שהוא חסר ערך, הוא גם מרבה להוכיח זאת לעצמו ולסביבתו. להתנצל על קיומו, לשלול מעצמו הנאות הצלחות ורווחים, 'לשים לעצמו מקל בגלגלים', כך שבכל מקרה של דיכוי פנימי, נמצא כי רעיון ה 'דיכאון' מייצר עם הזמן התנהגויות שתומכות בו. במקרים מסוימים אדם המשוכנע שאיש לא מקשיב לו, יתעקש בפני זה שמקשיב לו שאף אדם לא מקשיב לו, למרות הסתירה לכאורה שקיימת במציאות. אדם כזה יהיה משוכנע למשל כי קרוביו עסוקים ויצדיק את הריחוק שלו מהם – בכך שאינו רוצה להפריע להם."

    אני חושב שזה מרתק שאודה הלך כל כך רחוק עם המצב הנפשי של סאנג'י. אנחנו רואים את הדברים האלה באים לידי ביטוי במחשבות האישיות שלו, הבחירה שלו להרחיק את עצמו מכובעי הקש למרות שהוא יודע שהוא יכול להיעזר בהם. כמובן שקיימים גם האספקטיים האחרים בסיפור, האיומים על זף ועל ידיו, אבל הכל בסופו של דבר מוביל לההידרדרות הנפשית שלו במהלך הארק. לדעתי, היא מפיתוחי הדמות הדרמטיים יותר שראיתי בוואן פיס אי פעם, כשהשיא מגיע בחשיפה של פודינג כדמות מניפולטיבית וחיסול התקווה האחרונה של סאנג'י לאושר. זה נסגר כשאודה חשף יותר על הדמות של פודינג והראה גם את המצב הנפשי הרעוע שלה, ואת הדרך בה היא וסאנג'י משלימים אחד את השני (אבל אפילו את זה סאנג'י לא היה יכול לקבל בסוף. לעזאזל, אודה!)

    הארק הוא מסע הגילוי העצמי של סאנג'י. הוא מתחיל אותו בבחירה אמיצה להקריב עצמו למען חבריו, אך מגלה כמה הכל חסר משמעות ותוחלת. הוא מאבד את הרצון להתנגד ואף את האני העצמי שלו, מוותר על התקווה, נכווה שוב ושוב, עד שבסופו של דבר לופי מקים אותו על הרגליים וגורם לו להצהיר מה הוא רוצה ולבחור שוב מה לעשות עם חייו. סאנג'י תמיד היה מהדמויות האהובות עליי, והוא קיבל בארק הזה ניתוח אופי מעמיק ומרתק. אמנם הוא לא קיבל הרבה רגעים לזהור בהם, וסבל יותר מכולם בארק הזה (חוץ מהרגע בו עמד על השולחן בחתונה, שייזכר עבורי לעולם בתור הרגע המאגניב ביותר שהיה לסאנג'י אי פעם בוואן פיס), אבל ניכר שלאודה אכפת מהדמות והוא דאג להעשיר את האופי והעבר שלו ברקע שמספר עליו כל כך הרבה יותר. סאנג'י קיבל המון מהארק הזה, גם אם בסוף הוא וכובעי הקש יצאו בידיים ריקות.

    וזה מה שמוביל אותי לסיכום הארק – תחושת חוסר המשמעות, "מה בעצם עשינו פה". מבחינתי זו הייתה המטרה של אודה מלכתחילה. משימה הרואית להציל חבר צוות שלא פותרת שום דבר בסופו של דבר. מראה כמה היונקו באמת מפחידים. אמנם כובעי הקש ניצלו בסוף ויצאו עם סאנג'י, אבל הם איבדו המון אנשים בדרך ונאבקו קשות. רוב המשימות שהיו להם לא מומשו, למעט סאנג'י עצמו והפונגליפים, ואלה הניצחונות היחידים שהם קיבלו. זה סט אפ מצוין לארק כמו וואנו שאמור למתוח את הגבולות של כובעי הקש לקיצון – לא תמיד הם מנצחים, דברים לא מסתדרים כמו שצריך כשיונקו מעורב בתמונה. כאן המקום לציין שממש התלהבתי מביג מאם, הפלאשבק שלה והמשפחה שלה. אודה יצר קאסט מרשים, גם אם גדול מדי, ויצר דמויות מקוריות ומעניינות שהיה כיף להכיר ולראות אותן נאבקות בכובעי הקש. (חוץ מסמות'י. לא עשתה כלום זאת).

    קיבלנו כל כך הרבה בארק הזה, ואפילו לא התחלתי לדבר על הפיתולים העלילתיים שקרו. לדעתי אודה עשה פה המון נכון, ואני מאמין שדוגמאות לכך יתבהרו רק בקריאה רצופה של הארק. הקרב עם קאטאקורי היה מטורף, החתונה הייתה מלאת אקשן והפתעות, היו קרבות מצוינים והכל נסגר כמו שצריך. בסך הכל מאוד נהניתי, ואני לא יכול לחכות לוואנו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s