No Game No Life: Zero

4 שנים עברו מאז צפיתי ב No Game No Life ולמרות שאני לא זוכר ממנה הרבה, ההכרזה על הסרט החדש גרמה לי להיות רעב לעוד – אלא שבסופו של דבר מה שקיבלתי היה שונה לגמרי מהחוויה הזכורה לי מהסדרה הכיפית ההיא – לטוב ולרע.


תעודת זהות

No Game No Life: Zero הוא סיפור שמתרחש לפני נקודת ההתחלה של הסדרה (הרבה לפני, יותר מ 6000 שנים למעשה) בזמן המלחמה הגדולה שהתרחשה בין הגזעים השונים בדיסבורד. אותה מלחמה (שהוזכרה בקצרה בפרק הראשון של הסדרה) נועדה כדי להחליט מי יהיה האל האחד והאמיתי של העולם הזה. הסיפור עוקב אחרי ריקו, נער צעיר שמנהיג את בני האדם שנותרו ומנסה לשים סוף למלחמה ולסבל שלהם, אלא שנסיונותיו מייצרים רק עוד ועוד קורבנות.

במהלך אחד מהמסעות שלו פוגש ריקו בנערה רובוטית מגזע ה Ex-machina לה הוא נותן את השם שווי (Schwi). שווי מנסה דרך ריקו להבין את ה"לב" של בני האדם, אותו לב שהיא מאמינה שהוא הסיבה שהגזע שלהם הצליח לשרוד עד כה למרות חולשתם הפיזית מול שאר הגזעים. הקשר שנרקם בין השניים נותן תקווה חדשה לריקו, שבעזרת שותפתו החדשה לדרך מקווה לסיים את המלחמה אחת ולתמיד.


דומה אבל מאוד שונה

בתור סיפור המהווה פריקוול למאורעות הסדרה, ישנן כמה נקודות דמיון מכוונות – הגדולה מביניהם היא כנראה הדמיון הרב בין גיבורי הסדרה – סורה ושירו, לגיבורי הסרט – ריקו ושווי הנראים כמו העתקים מדויקים שלהם (מלבד ההחלפה בין צבעי השיער, שלמען האמת דיי מחמיאה לשניהם) וחולקים את אותם המדבבים. הם גם אינם הדמויות היחידות המקבילות לאלו שהכרנו מהסדרה, אך מעבר לכך הסרט הוא חיה מסוג אחר לגמרי.

No Game No Life: Zero הוא אפל יותר, קודר יותר, טראגי, רציני ולא משחק משחקים. ליטרלי. אם הסדרה הקודמת עסקה במסעותיהם של סורה ושירו כאשר הם מביסים את שליטי הגזעים השונים במשחקים מטורפים ובעזרת אסטרטגיות מורכבות, ב Zero אין שום דבר מהסוג הזה. בדיסבורד שלפני שלטונו של טט, אל המשחקים, העולם עסוק במלחמה אמיתית ורשימת הקורבנות רק הולכת ונעשית ארוכה מיום ליום.

בעוד שאני בהחלט מעדיף סיפורים בעלי טון שכזה, ושאין לי בעיה עם כך שהסרט מחליט לזרוק את ההומור והקלילות של הסדרה כדי לספר סיפור רציני יותר, הרגשתי שהחוויה לפעמים מנותקת מידי מהמקור וממה שהפך אותו למה שהוא. הדינמיקה בין ריקו ושווי אמנם כיפית ומייצרת רגעים מהנים לצפייה, אבל היא לא מצליחה באמת לסחוב סיפור מהסוג הזה – וכל מה שקורה ברקע הוא מאוד מבולגן וחסר חוקים ברורים, כך שכל התפתחות בסיפור מרגישה כאילו היא נשלפה מטעמי נוחות לקידום העלילה, ולא מתוך הגיון מסוים. כוחות בלתי מוסברים שמגיעים ברגעים נוחים מידי ותוכניות שלא באמת מוסברות עד הסוף יוצרים מצב המקשה באמת לייצר הערכה וחיבור למאמצים שעושים ריקו ושווי במסעם, זאת בניגוד לסורה ושירו שהצליחו להרשים הרבה יותר ובו זמנית לעשות זאת עם הרבה פחות מאמץ. משחק צריך חוקים – ובמשחק של Zero פשוט אין כאלה.

עם זאת, הסרט מודע לכך שהוא לא עומד בפני עצמו והוא צריך להתקשר איכשהו לסדרה – ולכן נושא המשחקים עולה שוב ושוב בהקשרים שונים – אך בעולם של Zero כשאין לכך באמת תפקיד, זה מרגיש מאוד מאולץ ומיותר. משחקי השח בין ריקו לשווי הן דרך חמודה כדי לייצר את החיבור ביניהם, אבל כל ניסיון אחר לחבר את נושא המשחקים לסיפור (בהרחבה בפינת הספוילרים) נראה פשוט שלא במקום, וכאשר זהו הנושא העומד במרכז הסדרה המקורית – זה בעייתי.


דמויות ויחסים

אם יש משהו בו כן מצטיין הסרט, זה בדמויות שלו. למרות שמדובר כאמור בהעתקים כמעט מדויקים של סורי ושירו, מצאתי את ריקו ושווי מעניינים הרבה יותר. הסיפור של השניים מרגיש כמו מסע אמיתי, עם התחלה, אמצע וסוף – כזה שבו הם מתפתחים כדמויות, לומדים אחד על השני, ומבינים את עצמם טוב יותר. מעבר לכך הם גם נראים הרבה יותר טוב – מעבר לצבעי השיער הניתנים לוויכוח (ואני מעדיף את אלו שבסרט), ריקו לעומת סורה מתלבש בצורה קצת יותר מחמיאה לדמות שלו, ושווי היא כנראה פסגת העיצוב של הפרנצ'ייז עד כה, ואחת מהדמויות המכאניות הקוליות שנראו על המסך.

כן ארצה לציין שהרומן בין שווי לריקו הרגיש לי מעט מיותר (וגם מעט מטריד בהתחשב בכך שהם מקבילים לזוג האחים מהמקור). הוא רץ מהר מידי ולא נבנה מספיק כדי להרגיש שיש לו מקום, ומעל הכל אני חושב שהיה ניתן להסתפק גם בחברות טובה כדי לספר את אותו הסיפור בדיוק.

שאר הדמויות בסיפור אמנם לא זוכות לזמן מסך רב ולהתמקדות גדולה בהן, אך הן עושות תפקידן בצורה טובה, ולשם שינוי לא מרגישות כמו תירוץ לפאנסרביס זול (אפילו בדמותה של קורני המקבילה לסטף אותה ראינו בסדרה בערך בכל פוזה מביכה שיכולה להיות). גם ג'יבריל חוזרת לסיבוב נוסף והיא מספקת הופעה מרשימה מתמיד.


אנימציה וסאונד

כמו שכבר ציינתי, עברו 4 שנים מאז יצאה האנימה של No Game No Life שגם בזמנו נראתה לא רע בכלל – אבל היא מחווירה לעומת הסרט הזה. הזמן שעבר והעובדה שמדובר בפרויקט קולנועי נתנו לסטודיו Madhouse את האפשרות לייצר סרט מרהיב ביופיו שלוקחו את הצבעים העזים והסגנון האומנותי של No Game No Life לרמה אחרת לחלוטין.

אמנם ברוב הסצנות אנו לא רואים את דיסבורד כפי שאנחנו רגילים לראות מהסדרה, אך גם הגרסה הקודרת שלה מרשימה לא פחות. שילוב הצבעים הכהים של העולם השרוי במלחמה, ביחד עם הצבעים הזוהרים המזוהים עם המקור, יוצר עולם פנטזי שפשוט נראה מהפנט. כל אזור חדש שאליו מגיעים שווי וריקו מאופיין בצבעים יחודיים משלו, שעוזרים לסצנות השונות להרגיש נבדלות אחת מהשניה ותורמים להרגשה שאנו באמת עוברים מסע ביחד עם הדמויות וזוכים להכיר את העולם שלהן.

דווקא בקרב האינטנסיבי ביותר בסרט נראה שמאדהאוס בחרו להשתמש בדמויות CGI מה שאמנם לא היה מאוד מורגש, אבל טיפה הציק כשכן שמתי לב. זה לא שחוץ מאותה סצנה הסרט חף משימוש ב CGI – יש המון ממנו, אבל לרוב זה שומש לאלמנטים ברקע ולקסמים כאלה ואחרים מה שהיה מאוד במקום ונראה טוב – כשזה מגיע לדמויות זה כבר פחות מרגיש במקום. ובכל זאת, עדיין הייתי אומר שזה מעט ניטפיקי ולא אמור להשפיע יותר מידי על החוויה.

את פס הקול של הסדרה אני לא ממש זוכר, אבל זה של הסרט הוא פשוט מצוין. אני אמנם לא מצפה לזכור את המנגינות האלו אחרי שיגמר הסרט, שבניגוד לסדרה אני לא אשמע אותן שוב ושוב – אבל הן לגמרי עשו את העבודה בליצור אווירה אפלה ואינטנסיבית המתאימה למלחמה המתרחשת לאורך כל הסרט.


פינת הספוילרים

אם יש משהו שהפריע לי בסרט זה הוא הצורה בה הוא הסתיים. אחרי חצי ראשון שהצליח לפתח אצלי עניין, קיוויתי שחציו השני יהיה יותר מאקשן ופיצוצים, ושתהיה כאן איזשהי דרך מתוחכמת לסגור את הקצוות כמו שצריך. למרות שהכל נעשה בצורה מאוד דרמטית ויפה, התוכנית של ריקו ושווי לתמרן את כל אומות העולם הרגישה חסרת הגיון בעליל ובטח שלא משכנעת. כמו כן העובדה שכל ה Ex-machina נרתמו לעזרתו בסוף המאבק הזה באה משום מקום.

בנוסף, אני מבין שמעל הכל הסרט בא לספר כיצד טט קיבל את מקומו כאל האחד והיחיד של דיסבורד – אבל העובדה שדמותו כמעט ולא מוזכרת בסרט, ומגיעה בסופו בצורה כל כך נוחה רק כדי לקחת את הסניינסטר ולקבל את השליטה העולם מרגישה כמו ניסיון לא מוצלח במיוחד לחבר את עלילת הסרט לזו של הסדרה.

אותו ניסיון גם מגיע לקראת האמצע עם ה"חוקים" שריקו ממציא המזכירים מאוד את אלו של טט, אבל בפועל בעולם של דיסבורד בזמן המלחמה הם פשוט חסרי משמעות לחלוטין. לא ברור למה האנשים שנשארו במחנה של ריקו נשארו להקשיב לבלבולי השכל האלה, ועוד השתכנעו שזה אמור לשנות משהו בגורלם. אני כן מבין את היופי שבסצנה, ואת מה שהיא הייתה אמורה לסמל, אבל היא בעיקר מצליחה בעיני להדגיש את הבעיה העיקרית של הסרט שחוזרת כל הזמן – והיא חוסר היכולת שלו להתחבר לנושא עליו הסדרה מבוססת.


סיכום

No Game No Life: Zero לקח את כל מה שהכרתי ואהבתי בסדרה המקורית וניסה לעשות הפוך – במקרים מסויימים זה עבד ונתן לסרט אווירה ייחודית וזהות מעניינת משלו, אך ברובו זה הרגיש כמו פספוס של מה שהפך את הסדרה למה שהיא. קצת חבל לי, כי כן רציתי לאהוב אותו יותר, אבל אני עדיין מרגיש שהחוויה שהסדרה סיפקה הייתה חזקה מזו של הסרט – וזאת על אף שהוא נראה ונשמע מדהים, ומציג סיפור סגור שאפשר להנות ממנו בלי קטיעות מעצבנות. אם כבר קטיעות – מתי שתגיע העונה השניה של הסדרה, שלצערי עוד לא הוכרזה, אני מקווה שערכי ההפקה שלה יהיו דומים לאלו שקיבלנו כאן.

מה עבד:

  • אווירה קודרת ורצינית יותר מהסיפור המקורי
  • סיפור שלם עם דמויות שעוברות פיתוח אמיתי
  • וויזואלית – הסרט שם את הסדרה בכיס הקטן
  • שווי פשוט מקסימה

מה פחות עבד:

  • כישלון בחיבור הסרט לנושא המשחקים הכה מרכזי בסיפור
  • לקראת סופו העלילה מתחלה להתפתח לכיוונים נוחים מידי וללא מספיק הסברים
  • חסרים האסטרטגיה והתחכום שאפיינו את המאבקים בסדרת המקור
grades4_7

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s