Full Metal Panic!

לתחום האנימה נכנסתי אי שם בשלהי 2005, ומאז ועד היום ישנן מספר סדרות ששמעתי עליהן הרבה ותמיד רציתי לצפות בהן, ואיכשהו זה פשוט לא הגיע. אותן סדרות שהתחילו את רשימת ה Plan to Watch של המשתמש שלי ב MAL ופשוט נתקעו שם, מבלי שאי פעם אפנה לעצמי זמן לצפות בהן. אחת הסדרות הללו היא Full Metal Panic!, ולקראת עלייתה של עונתה החדשה באביב הקרוב, הגיע הזמן לסגור את החור הזה בהשכלה. אז לאחר 5 שבועות של צפייה, כשסופסוף סיימתי את הסדרה, הגיע הזמן לקיים את ההבטחה מפוסט הפתיחה של הבלוג ולכתוב עליה.


תעודת זהות

!Full Metal Panic (או בקיצור: FMP) מבית סטודיו Gonzo היא שילוב של סדרת אקשן צבאית עתידנית עם סדרת קומדיה רומנטית. הסדרה יצאה בינואר 2002 ומבוססת על שלושת הכרכים הראשונים (מתוך 12) של לייט נובל באותו השם, שנכתב על ידי שוג'י גאטו ואוייר על ידי דוג'י שיקי. ב 24 פרקים שלה, היא עוקבת אחר שתי דמויות מרכזיות. הראשון הוא סאגארה סוסקה, בחור צעיר בן 17 וסמל בארגון צבאי סודי בשם מית'ריל, ארגון שמטרתו לשמור על שלום הציבור. השניה היא תלמידה יתומה בת 16 בשם קאנאמה צ'ידורי, המחזיקה בכוחות מיוחדים שאינה מודעת אליהם.

בעקבות שמועות על נסיון לחטוף את צ'ידורי, מחליטים במית'ריל לשלוח 3 מהלוחמים הטובים שלהם להגן על הבחורה באופן חשאי. אחד מהלוחמים האלו הוא כמובן ידידנו סוסקה, שמסתנן לבית ספרה של צ'ידורי כתלמיד חדש בכיתתה. הבעיה שסוסקה, שלא חווה דבר בחייו מלבד ההוואי הצבאי, לא בדיוק יודע כיצד להשתלב בסביבה החדשה. התוצאה היא כמובן שהמבצע ה"חשאי" הזה הופך מהר למטרד עבור צ'ידורי, שקולטת דיי בקלות שבן כיתתה החדש וחובב האקדחים עוקב אחריה באופן אובססיבי.


מכונה ללא ייעוד ברור

הסיפור של FMP מלא בכל הקלישאות של שנות ה 2000 שתוכלו לחשוב עליהן: רובוטים שמתחזקים בעזרת כוח הרצון של המפעיל שלהם, נערים צעירים בתפקידים בכירים ולגמרי לא הגיוניים, זוג שנפגש בדרך לא שגרתית ונקלע לריבים אינסופיים, תוך כדי שברור שלמרות ההכחשות ההדדיות השניים מאוהבים האחד בשניה והרשימה ממשיכה. רק מצפייה בסדרה עכשיו, 15 שנים לאחר שידורה, אני מבין כמה מדיום האנימה השתנה בעשור וחצי האחרונים. מצד אחד אני מבין לגמרי מדוע הסדרה הצליחה כל כך בזמנו, ומן הצד השני אני לא בטוח שהיא עוברת את מבחן הזמן בהצלחה רבה, בעיקר בגלל חוסר ההיגיון שלה והעובדה שלא ממש ברור לאן הסיפור שלה הולך.

FMP מניחה בסיס סיפור מסויים ולא ממש עוקבת אחריו מעבר לשבעת הפרקים הראשונים (וכנראה הטובים ביותר שלה). לאחר הארק הקצר הזה היא עוזבת את כל מה שבנתה ועוברת לספר סיפורים רנדומלים אודות דמויותיה – חלקם מגוחכים ומרגישים פילריים לחלוטין, וחלקם מאוד מהנים, אבל אף אחד מהם לא נותן הרגשה שהסיפור מתקדם לאנשהו.

אין כמובן שום סיבה שהסדרה תהיה מחוייבת לעלילה לינארית, אבל במקרה הספציפי הזה, חוסר ההתקדמות מרגיש כמו בזבוז. הסדרה מחזירה אותנו מספר פעמים לעניין הכוחות של צ'ידורי, אך לעולם לא מרחיבה עליהם יותר מידי או מספרת מה מקורם. מערכת היחסים בין סוסקה וצ'ידורי שהתקדמה במהלך הארק הראשון נשארת תקועה עם ריבים אינסופיים והכחשות הדדיות לכך שהם מאוהבים האחד בשניה. אף אחד יותר לא מנסה לחטוף את צ'ידורי או מתעניין בכוחותיה לאחר הארק ההוא, ונראה שדמותה נמצאת שם רק כדי לספק את אותם רגעים שוב ושוב. יתכן ומתוכננים דברים להמשך הסיפור שלא עובדו בעונה הנוכחית (או בכלל) שעשויים לפתור את הבעיה, אבל כרגע זו ההרגשה שלי.

שלא תבינו לא נכון, את מה ש FMP כן מנסה לעשות, היא עושה טוב (לרוב). זו פשוט כנראה התקופה השונה שגורמת לי להסתכל עליה אחרת. שילוב הז'אנרים שלה הוא משהו שלא ממש רואים בנוף של היום. מצד אחד סדרת אקשן שלוקחת את עצמה בשיא הרצינות, ומצד שני קומדיה רומנטית שמגחיכה את דמויותיה כמה שרק ניתן. המעבר לא תמיד נעשה בצורה חלקה ולא תמיד קל לעיכול, והרבה בדיחות פשוט כבר לא עובדות בימינו.


דמויות כיפיות וקומדיה משובחת

ובכל זאת, FMP מספקת כמה מפניני הקומדיה היותר זכורים לי לטובה ממדיום האנימה. מערכת היחסים בין סוסקה לצ'ידורי, מעוסה ככל שתהיה כאשר הסדרה מתייחסת אליה ברצינות, היא נפלאה ברגעים הקומים. אם יש מערכת יחסים מסדרה אחרת שהיא מזכירה לי, זו כנראה מערכת היחסים בין אינויאשה לקאגומה ב Inuyasha, או בן ראנמה לאקנה ב Ranma 1/2. ללא שום קשר לכך שהמדובבת של צ'ידורי היא גם המדובבת של קאגומה, לא אתפלא אם הסדרה לקחה השראה קלה מיצירותיה של טאקהאשי רומיקו (שהיו מאוד פופולריות באותה תקופה). הפרקים בהם סוסקה נכנס למצבים מביכים עם צ'ידורי בבית הספר מזכירים לי במקצת את הפרקים בהם אינויאשה הגיע להווה וסיבך את קאגומה בצרות. למרות שהאירועים שונים מאוד, גם סוסקה, כמו אינויאשה, מרגיש כמו סוג של חייזר שלא יודע איך להתנהל בסביבה המודרנית ומכניס לשיחה מונחים מהעולם שלו, בלי שאף אחד יבין שהוא רציני לחלוטין – וזה פשוט מצחיק בטירוף.

זה מוביל אותי לנקודה החזקה ביותר ב FMP – והיא הדמויות. הדמויות אכן מאופיינות היטב, וגם אם אין הרבה רקע מאחוריהן או סיבה הגיונית שיהיו בתפקיד שהן נמצאות בו (כמו למשל טסה, שבגיל 16 היא מפקדת על מית'ריל ללא שום נסיון צבאי והסבר כלשהו לאיך הגיעה לתפקיד) – קל מאוד להבין את האופי שלהן ולהתחבר אליהן. מדובר פשוט בדמויות כיפיות וזכורות שסחובות בהצלחה את הסדרה על גבן. גם מצד הטובים וגם מצד הרעים, גם מצד אנשי מית'ריל וגם מצד תלמידי בית הספר – קאסט הדמויות נהדר, ולמרות שחלקן עדיין מבוססות על שבלונות ידועות (בעיקר מאלה הנפוצות בסדרות של תחילת שנות ה 2000), יש בהן מספיק ייחוד כדי שזה לא יפריע.


מאכזבת בחלקים הרציניים

בגזרת האקשן והדרמה אני חושב שהסדרה קצת פחות מוצלחת. דווקא הפרקים היותר זכורים לי לטובה הם פרקים 15-17 שהתברר לי כי הם פילרים, אבל כמעט ורק בהם סצנות האקשן באמת היו מוצלחות והרגשתי שנשקפת סכנה לגיבורים. FMP לא ממש מצטיינת באקשן גרנדיוזי ואפי, והקונפליקטים שבה נפטרים הרבה פעמים בזכות מזל של הדמויות הראשיות, או שפתאום הן מצליחות לעורר כוחות לא שגרתיים בדיוק ברגעים המכריעים.

ואם כבר עניין המזל, הוא לא נכון רק לגיבורים, אלא בעיקר לנבל של הסדרה. גאורון הוא אחת הדמויות היותר מגניבות שיצאו מ FMP, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהפסיכופט הזה פשוט חוזר פעם אחר פעם, גם כשחושבים ש"הפעם הוא בטוח מת". הסדרה לעולם לא טורחת להסביר איך גאורון ניצל מהאירוע האחרון בו היה אמור למות, וברגעים שהכל משחק לידיים שלו, זה פשוט אף פעם לא מרגיש כמו תכנון או תחכום של הדמות, אלא שוב בעיקר מזל.


אנימציה וסאונד – איכות לא אחידה

עניין נוסף שאני רוצה להתעסק בו הוא האנימציה. נתחיל מכך שהסדרה לא נראית רע סך הכל. עיצוב הדמויות מעולה ואני מאוד אוהב את סגנון הציור, גם אם הוא מעט מיושן. בכנות, לא זכור לי פריים אחד בו הדמויות נראו ב off-model או מצוירות בצורה מחופפת – וזה הישג מאוד מרשים לסדרה בת 24 פרקים.

האנימציה אף פעם לא מרשימה במיוחד, אבל כתוצאה מהציור הקפדני לא מורגשת שום בעיה בסצנות היום-יום של בית הספר או סצנות נוספות שהן יחסית סטטיות. הבעיה מתחילה כשמגיעים לסצנות האקשן מלאות התנועה. תנועות רבות נראות מקוטעות או סטטיות בצורה מעצבנת, וכאשר יש שימוש במודלים של CGI (כמו למשל עבור הצוללת של מית'ריל) הוא נראה כל כך חובבני שפשוט קשה להאמין שהוא יצא מבית אולפן אנימציה מקצועי ולא מתוך קליפ מעריצים ביוטיוב. כן, אני מבין שהסדרה נוצרה בתחילת עידן האנימציה הדיגיטלית, אבל גם בסטנדרטים של 2002 – זה פשוט לא עומד, וחבל. אני כן אופטימי לגבי עונות ההמשך שכן ההפקה עברה מסטודיו Gonzo לסטודיו Kyoto Animation הידוע באיכויות האנימציה שלו, אבל כשאגיע לשם אבחן את הנושא מחדש.

הסאונדטראק של הסדרה סך הכל טוב מאוד. המנגינות משדרות באופן נפלא את האווירה הצבאית והן מאוד קליטות – גם בסצנות הקומיות וגם בסצנות האקשן. השימוש במנגינות לעומת זאת, לפעמים תמוה. זכורות לי סצנות שפשוט היו שקטות נורא למרות שמתרחש קרב רובוטים רצחני ברקע, וזה הרגיש פשוט מוזר ומפוספס נורא.


סיכום

אני לא יכול להגיד ש Full Metal Panic! עמדה בציפיות שלי, כי בתור סדרה שהייתה כל כך פופולארית בזמנו ושחיכיתי כל כך הרבה זמן לצפות בה, ציפיתי ליותר. עם זאת, על אף מגרעותיה הרבות הן בתחום הכתיבה והן בתחום ההפקה, אני כלל לא מתחרט על הצפייה ואני לגמרי מרגיש בנוח להמליץ עליה למי שמחפש סדרה קלילה ומהנה בסגנון שנות ה 2000 המוקדמות. בסופו של דבר מדובר בסדרה מאוד כיפית, ולפעמים לא צריך יותר מזה.

מה עבד:

  • דמויות מאופיינות היטב שקל להתחבר אליהן
  • קומדיה מצחיקה בטירוף, למרות חלקים שפחות מתאימים לתקופה של היום
  • סגנון ציור מקורי ומוקפד
  • סאונדטראק קליט שמתאים לאווירה שהסדרה מנסה לשדר

מה פחות עבד:

  • סיפור לא אחיד ברמתו שנותן תחושה של חוסר התקדמות, פרקי פילרים מיותרים באמצע
  • סצנות אקשן רדודות ומאכזבות
  • אנימציה ממוחשבת ברמה נמוכה
grades4_7

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s